|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מספרים מספרים
4 ספרים-
100 שקל.
"אבא במאה?!"
"לא, ארבע במאה!" (צומת ספרים)
24 שעות ביממה,
19 שעות ו-45 דקות של עבודה מתוכן.
2 שעות שינה בלילה אחד נתון.
460 שקל (הערכה) הורווחו באותו יום.
60+ שעות עבודה כל שבוע.
240+ שעות בחודש נובמבר.
קצת יותר מ5500 ש"ח בכל אותו החודש, וכן, גם זה הערכה.
3 ימי הולדת לבני המשפחה
כל זה- בתוך 1 שבוע.
1 ארוחה כלל-משפחתית
ו-1 סטייק אסאדו בצלחת.
0.25 נשאר שם...
1 כדור של ויטמין C כל בוקר,
7 ימים בשבוע.
40 אחוז אלכוהול בג'וני וולקר גולד שלי.
1 פוסט קצר וקולע.
22 מספרים. וכמו כן (אולי קצת באיחור)- ימי הולדת לי.
מזל טוב !
(ברכות ואיחולים יתקבלו בברכה בתגובות מכל אפס הקוראים שעוד יעבור פה בעתיד).
סתם אחד.
| |
שלושה דברים טובים
תחושה של זימבור השתלטה לי על החיים, לא ככה תיארתי אותם כחזרתי מהאי הבריטי לפני כחודשיים, אני עסוק עד הצוואר בלעבוד ולהרוויח כסף וזה לא בכזאת קלות. למעשה אני עובד כעת בחמש עבודות במקביל, חלקן יותר מחייבות וחלקן חלטורות זמניות ומגרד עם שישים שעות בשבוע את החמש וחצי- בממוצע זה יוצא 22 שקל לשעה... אכן שחיטה (כשרה).
יושב במכונית עם חבר טוב ומחרטט את על החיים ועל בכלל ועל עכשיו ועל מה שהיה ושיהיה, חוסר שעות השינה והרצון להמשיך לדבר רק כדי שלא תהיה איזו שתיקה מעצבנת גורם לי להמשיך ולדבר ולמצוא את הרצון האמיתי כרגע בחיי- משהו טוב, ממש ממש טוב.
אילו רק יהיה לי משהו אחד ממש ממש טוב כל החורף הקרוב יראה פחות בודד וקר, בשבוע המלא האחרון בדצמבר אני נפרד בבת אחת מארבעה חברים שטסים כל אחד בטיסתו לטיול הגדול שלהם, ואלו מתסוופים לאלו שכבר נטשו את הארץ בסוף הקיץ ואלו שעוד יטוסו זמן קצר לאחר מכן, הבדידות לא נראתה מעולם יותר קרובה ואם באנגלייה אי הייתה אי הבדידות שלי כאן- אין לאן לברוח, כולם מכירים אותך ואי אפשר לשבת לבד בפינה של הפאב ולראות את מנצ'סטר תוקעת רביעייה לעוד איזו קבוצת אמצע טבלה בליגה האנגלית. הפתרון כפי שהוא מתעצב עכשיו הינו להטביע את עצמי בעבודה ועוד עבודה ועוד עבודה. עד שלא יהיה מקום פנוי. עד שלא אוכל לנשום.
והנה אני מחפש לי משהו ממש ממש טוב שאני שואף בקירבתו, במשיכתי אליו, להתמגנט לתוכו- אני חושב על כל מיני דברים קטנים וטובים שקרו לאחרונה, נקודות אור קטנות שממלאות את החלל הריק שנבנה בליבי. הראשון, ואולי הרגשני מכולם הוא שובה של החתולה השחורה הפרוותית לחזית הבניין בו אני גר, כאשר עברנו לגור בבניין החדש לפני קצת פחות משבועיים מדי יום בחורף אבי או אני היינו יורדים לנסוע במכונית והיינו מוצאים חתול שחור ופרוותי על גג המכונית (לעיתים משאיר איזו חתיכה חומה למזכרת), החתולה השחורה הפכה לסמל הבית החדש, השומרת בכניסה, משהו שאפשר להיקשר אליו לאחר עשרים שנה של מגורים באותו בניין. לפני כחודש וחצי היא לפתע נעלמה לבלי שוב, שמועות צורמות דיברו על תאונה או מוות מזיקנה, אך יום אחד, בעודי חוזר מעוד משמרת היא חיכתה למטה, אני התקופפתי והיא החליטה להתיישב עלי וכך כל ערב בשעות מסויימות אני מוצא אותה בכניסה באותה פינה, טיפה יותר זקנה אך ללא ספק החתולה הכי לא סנובית בכניסה לבניין...
השני, הוא הגעתה של החבילה ששלחתי בשלישי באוגוסט מלונדון, שלושה חודשים וחצי לקח לה להגיע מלונדון לאזור המרכז במדינת ישראל, לא היה בה משהו כל-כך חשוב, רק שישה ספרים, חולצות, מכנס קצר, שני סווצ'רים וחגורה חומה- אך שלושה וחצי חודשים של המתנה וזכר אחרון מוחשי לאותם שלושה חודשים של טיול באי הבריטי בקיץ האחרון שנראה כה רחוק עכשיו, נגמרו ברגע בו ראיתי את החבילה ממרחק עשרות מטרים מהכניסה לסניף הדואר המקומי. אחזתי בה חזק חזק וצעדתי איתה למכונית מאושר עד הגג... איזה כיף לקבל חבילה מעצמך! זה מזכיר לי את המכתב משנת 1885 שמרטי מקבל מהדוק ב"בחזרה לעתיד" בשנת 1955...
השלישי ואחרון, הכללי מכולם הוא מזג האוויר הקר שחדר בבת אחת לארצנו, סליחה, אין זה הקור- אלא הגשם והאווירה ברחוב, פתאום כולם נשמעים להוראות העננים ולא השעון שהחליט שכבר מזמן היית צריך לסור למקום אחר, אנשים מוצאים מחסה ומחכים, מבינים שאין מה למהר עד שהגשם לא יחדל, כל זה התאפיין בעיקר במשמרת אחת בבנק, הקלה מכולם עקב מיעוט לקוחות (גם עקב מזג האוויר) ונניחותם, פתאום לא שמעת צעקות ולא הרמת את קולך בחוצפה במשך משמרת שלמה וזאת למרות שהם יודעים שאתה לא אשם בכלום אלא רק האיש הכי קרוב לכניסה לבנק אחרי השומר ועל כן הכי קל להוציא את העצבים עליו...
מקווה שעוד כותבים ילכו אחרי ויכתבו אודות שלושה דברים טובים שאפשר להיאחז ולהתבשם בהם בעודנו מחכים לאותו דבר ממש ממש טוב שאנחנו חושקים בו...
סתם אחד.
| |
המלחמה הראשונה שלי
בבוקר יום זה לא תיארתי לעצמי כי אכתוב כאן היום ובטח ובטח שלא בנושא הזה, תחושה סוערת אותה רחשתי בטקס יום הזיכרון היישובי היא שהוציאה אותי חיש מהר אל עבר הבית, מריץ בראש רעיונות וניסוחים על מה אכתוב פה, וכשאכתוב כיצד אסביר את כל מה שעובר לי במוח עכשיו.
מלחמה נראתה תמיד כאירוע כה רחוק לי; אירוע גוג ומגוג בו השמיים יאדימו, הארץ תרעד, תותחים ירעמו והאדמה תאדים מדמם של חיילים פצועים והרוגים שיפלו על בין שפלי הקרקע בעקבות מטחי יריות וכדורי עופרת שורקים, חלקם סנטימטרים בודדים מתנוך אוזנם וחלקם האחר היישר דרכם.
ואולי לא הייתי באותו מקום שדובר עליו כה רבות כמו בינת ג'בל או בכל קרב אחר בו הופתעו כוחותינו מפאת האש הרבה שהוכוונה לעברם, גם לא ישבתי בטנק וקיוויתי שלא אמצא את עצמי במפגש של אחד על אחד מול טיל נ"ט תוהה, אך אני הוא זה שראה מטרים של פצצות מרגמה נורות לעברו ושמע קולות נפץ של יציאה ונחיתה ממקורות לא ידועים ובמיקומים משתנים, אני הוא זה שראה את רקטות וטילים למיניהם פוגעות רק מטרים לא רבים בגבעות שניצבו אל מול מרגלות זוג כפותיי, אני הוא זה שהתהלך למעלה מחודש עם שכפ"צ ורץ למחסות ושם קסדה בכל פעם שניתנה התראה לירי על כוחותיי, אני הוא זה שהתקלח בשטח במים ממיכלי ענק ועלה תיכף על מדים מבלי לדעת מתי תהיה הפעם הבאה בה אתקלח והיכן אם בכלל.
ולצד רגעים של חששות וחוסר ידע מתמיד מפני האפלה המכסה וזאת שעתידה לכסות, היו גם אותם רגעים של אחווה כתף אל כתף מעומק הצרות וגובה המים המאיים להטביע את כולנו, שם יכולת לשבת ולדבר עם זה שאתה הכי לא מסתדר איתו, על מה יכול להיות וממה אתה חושש והוא בטח גם, אלו הם רגעים של אושר ושום דבר אחר בחיים הללו לא מטריד אותך באותם רגעים. שום דבר.
אותו דימיון חולף הנושא את המונח המפוצץ- גוג ומגוג, הוא תיאור מן המקרא לתוהו ובוהו, הוא צד אחד במלחמה, בצד השני יש הרבה רגעים מתים של זמן שחולף לו מבלי שיקרה דבר, ישנם הרבה מבטים למרחקים משתנים ומדידות של ימים ולילות שעוברים כי אין ברירה אלא להמתין למחר, יש גם את הקטעים המצחיקים בהם חזיר בר מלקק את הדיסקמן שלך וסוחב את כל הארגז לחם לתוך היער, בהם מישהו מביא משחק קופסה וכולם מתאספים ממעל ומשחקים, אולי טליסמן ואולי כל משחק קלפים אחר, אם ירדתם לסוף דעתי- מלחמה אינה רק קרבות ולחימה, היא ברובה הגדול המתנה לדבר הבא.
פתאום שמות כמו "מלחמת העצמאות" או "מלחמת ששת הימים" ו- "מלחמת יום
הכיפורים" אינם אלא רק הדים המהדהדים במרחק הזמן הרב שעבר מאז, אינני צריך
לדמיין עוד תותחים יורים מטח ארטילרי לעבר יעד לא נודע, כיום אני יכול
פשוט להיזכר, להיזכר בקיץ 2006 הוא הקיץ האחרון, לחוות מחדש מראות שראיתי
ולא אשכח.
חוויתי על בשרי את מה שנקרא בשם המפוצץ "מלחמת לבנון השנייה", ראיתי אותה והייתי חלק ממנה, חלק מכותרות עיתון זועקות באדום על לבן בעמוד הראשון ובשחור על לבן בעמודים האחרונים של העיתון, בכל דיבור אודות ביום הזיכרון אוכל להשאיר את הדימיון ליום חול ורק להיזכר בזיכרון של הקיץ האחרון. הוא היה מלחמת לבנון השנייה, היא המלחמה הראשונה שלי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
