אגדות נרקמות בלילות
הינשוף עוד מפר את הדממה
חרישי הוא הלילה ואפל
כוכבי מלמעלה גם שואל
מה לך ילדה...
נפשה טרודה, חסרת מנוחה. שקט דומם ורועם, היא בורחת אל הלילה ועם כל צעד הרחק מהבית נפשה קלילה וחיוך מפציע על פניה.
אם זה היה נכון. אם זה היה כל כך קל לשנות חזות בין רגע, בין מרחק..
אבל המראות עדיין מככבים בזכרונה גם כשהיא הרחק הרחק מהם
גם כשהיא צוחקת גם כשהיא מחייכת
שואלת את העולם, "אז מה עכשיו?"
כשכל מה שהאמינה בו מתפורר אל מול עיניה
התמימות כיסתה את עיניה אבל אז באה המציאות ושברה ת'בועה
כל מה שהדחיקה, הכחישה והסתירה עם שמיכה
נחשף
הספה כבר לא פנויה בלילה
השקט צורם לה באוזניים
אין יותר ביחד יש רק לבד
והרגע שלעולם לא נפסק
האי אמונה שזה קורה לה
שוב. זה קורה לה שוב
היא לא מפסיקה לחשוב מה יקרה לו איפה הוא יהיה
הוא קונה אוכל והיא עם דמעות בעיניים כי היא יודעת שאולי זו הפעם האחרונה
הוא אל מדבר על זה, אנחנו מדלגים על הבליטה הקטנה הזו בחיים שלנו
הוא ממשיך כרגיל
כאילו הכל טוב
גם הוא כמוני, עוצם עיניים למול התהום העצומה שנפערה תחת רגליו
הוא איבד אותה. היא כבר לא אוהבת אותו
אז כדי לא ליפול במלכדות הרגשית היא אומרת שהיא בסדר,
ולא, היא לא רוצה לדבר על זה
ומה אכפת לה, היא הרי עברה את זה כבר
אבל בינה לבין עצמה היא מתפרקת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
