* לעצור את הזמן *

"מאיה את בטוחה? את.. מה קרה?"

"אריאל, זה סיפור ארוך.. הדבר היחיד שאני רק רוצה, זה קצת לשכוח"

אריאל הסתכלה עליי "בסדר.. אינלי בעיה להביא לך, את יודעת .. אבל רק תגידי מה קרה"

נאנחתי "ריעות נישקה את יוני"

היא הסתכלה עלי בתדהמה "מה?! מזאת אומרת נישקה אותו?! בפה? למה? היא לא אוהבת את איתי?"

"אני באמת, אבל באמת שאני כבר לא יודעת."

"טוב. אני מבינה אותך לגמריי" היא אמרה "בואי כנסי"

היא הלכה לחדרה וסימנה לי לבוא אחריה, כדי שההורים שלה לא ישימו לב שמשהו חשוד.

הלכתי אחריה, אריאל לקחה מהחדר מין מזוודה מכסף, לא גדולה מידי, על הידית היו עיטורי זהב, היא ניראתה יקרה.

מאחורי המיטה שלה הייתה איזו דלת קטנה כזו, שהוסתרה היטב, היא הייתה מעץ וניראתה ישנה. היא אחזה את המזוודה הקטנה הכסופה ונכנסה בדלת הקטנה.

הדלת הובילה לחצר. בחצר היה מין צריף ישן    "מה זה?" שאלתי

"זה משהו שלי" היא חייכה אלי  "כשאני צריכה קצת פרטיות אני באה לכאן.. ההורים אפילו לא שמו לב" היא צחקה והתיישבה על אחד מהפופים המונחים שם.

היא סימנה לי להתיישב לידה בזמן שפתחה את המזוודה הקטנה.

התיישבתי לידה.

במזוודה היו מלא שקיות קטנות, כמו שראיתי אז. עם אבקה לבנה.

היו שם גם מזרקים, ונוזלים בצנצנות  "הכל סמים?" שאלתי מופתעת מהכמות

"כן" חייכה

"וואו.. מאיפה.. מאיפה יש לך את כל זה?" שאלתי

"יש לי קשרים" חייכה, וכשראתה שאני עדיין מסתכלת עליה מחכה לתשובה אמרה "אני מכירה אנשים שמוכרים כאלה,

יש בכל מיני סמטאות בתל אביב.. עוד כמה ימים אני הולכת להחזיר להם את המזרקים ולקבל בתמורה את האבקות. אני יותר אוהבת אותן"

הסתכלתי סקרנית. נדהמתי .. לא הבנתי, לא הכרתי את העולם הזה.

היא לקחה שקית קטנה ופיזרה שורות שורות על השולחן הקטן.

"תסניפי" היא אמרה

"מה?" הסתכלתי עליה.. לא מאמינה שאני עומדת לעשות את זה.

"תסניפי" היא חזרה על זה  "הנה, אני יהיה ראשונה" אמרה, והיא אכן הסניפה.

היא שאבה לתוך אפה במהירות את כל השורה. היא המשיכה והמשיכה.

לאחר מכן סידרה לי עוד שורות. "הנה"

היא התחילה להסתחרר קצת.

בלי לחשוב פעמיים הסנפתי גם. עצם המחשבה הצחיקה אותי.

ההסנפה.

עם עוד שורה ועוד שורה היא הצחיקה אותי עוד יותר.

"והווו!!" צרחתי מאושר

ואריאל צחקה בקול רם.

עשיתי את זה.. לא האמנתי שאני יעז,

לא האמנתי שאני באמת יעשה את זה, והנה, עשיתי את זה.

הטלפון שלי צלצל, הסתכלתי על הצג בחיוך, זאת הייתה ריעות.

בבת אחת פשוט זרקתי את הטלפון על העץ והוא התנפץ לחלקים.

אריאל הסתכלה עלי, אני הסתכלתי עליה והתפוצצנו בצחוק מתגלגל.

-

'מחר יום ראשון. חוזרים ללימודים.

היא תיהיה חייבת לעמוד מולי ולדבר איתי . לא תיהיה לה ברירה'

יוני ניסה לעודד את עצמו. אך ללא הצלחה.

באותו יום הוא לא יצא מחדרו.

לא דיבר עם חבריו.

לא דיבר עם משפחתו.

הוא ישב בחדרו והקשיב לשקט מבחוץ.

-

ברק חשב שזה בחיים לא יקרה.

שהוא בחיים לא יצליח לעבור לבית ספר אחר.

אבל הנה, סוף סוף. בית ספר שמוכן לקבל אותו!

הוא היה מאושר.

כבר חודשים שהשתוקק לצאת מבית הספר הדתי שלמד בו,

לא משנה כמה צרות עשה, וכמה בלאגנים אירגן, הם לא שחררו אותו.

סוף סוף, סוף סוף אמו מצאה בית ספר אחר, בית ספר שמתקבל גם על דעת אביו,

כמה שהיה קשה לגרום לאביו לרצות להעבירו לבית ספר אחר,

והנה, סוף סוף הוא וויתר, והסכים. והסכים לברק לעבור לבית הספר הזה,

לקריית החינוך ע"ש חיים קדמס.

מחר יהיה יומו הראשון.

הוא כבר החליט מה ללבוש למחר!

הוא ילבש את הג'ינס הכי מגניב שלו, מה שקנה מהכסף שלו בלבד כי הוריו לא הסכימו לקבל לבוש זרוק שכזה.

ג'ינס כהה ומשופשף, עם חולצת בית ספר אחידה, בצבע לבן, (זה הצבע היחיד שאמו הסכימה לקנות).

הוריו היו דתיים. רצו בית אלגנטי, עם לבוש אלגנטי.

היו לו עוד 6 אחים, הם היו בית מרובה ילדים, והוא זה שמתחת להכי גדול.

"ברק!! אבא כבר יוצא לבית כנסת!"

הוא טחב מהר את הבגדים שהוציא לארון, הוציא את הכיפה שלו מהמגירה, זאת שאמו סרגה לו כבר שהיה קטן,

ויצא בריצה לכיוון בית הכנסת עם אביו ואחיו.

-

"ואת מבינה?!?!?! הוא בוגד בי !!! איך הוא מעיז?! הוא?!?! בי ?!?! " צעקתי בין הדמעות.

"ו.. ו.. זה לא פייר!!!! אני כלכך רציתי!!!" התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, בהשפעת הסמים..

אריאל הסתכלה עליי והתחילה לבכות גם היא "הלוואי שלי היה מישהו שיבגוד בי..." היא בכתה,

הסתכלתי עליה, מעולם לא חשבתי שהיא רוצה מישהו, שמישהו מתאים לה, לעולם לא ראיתי אותה מאוהבת, או משתוקקת לאהבה.

היא תמיד הייתה לבד, תמיד שמחה לבד,

תמיד נראתה מאושרת, ותמיד לעגה לבנים שרצו אותה. בשביל כולנו היא הייתה עוד אחת מהחבר'ה.

שכבנו שם, כל אחת בוכה על השנייה. ממורמרת, שתינו, בהשפעת הסמים.

"אריאל!" קריאות הוריה של אריאל נשמעו חזקות מתמיד.

אריאל מייד החביאה את מזוודת הסמים, החביאה את כל הראיות ומייד נכנסה הבייתה לחדרה דרך הדלת הקטנה,

"מה קרה אמא?" היא שאלה,

"מזה?... למה העיניים שלך אדומות כלכך?..." שאלה אמה, שאלה שהלחיצה אותנו מייד.

"כי מאיה סיפרה לי סיפור מרגש, וזה גרם לשתינו לבכות.." אחח, מה הייתי עושה בלי הילדה הזאת, תגידו ?!

"הא.. אוייש יפהשלי, כבר דאגנו נורא. טוב, אז רצינו להגיד לך, האמ.. לכן " היא תיקנה את עצמה והסתכלה עלי "שאני ואבא קופצים לחברים פה לייד, אז הזמנו לכן אוכל סיני, הוא עוד מעט יגיע, יש כסף על השולחן, תביאו לשליח, אני מקווה שאת אוהבת " היא חייכה אלי, איזו אישה נחמדה! רציתי לרוץ ולהביא לה חיבוק גדול! אבל סחרחורת קטנה עצרה אותי.

"בי חמודה" היא נשקה לאריאל על המצח ויצאה מהחדר.

באותו רגע, בתזמון מדוייק לאחר שאמה יצאה, צנחתי על הרצפה,

מחוסרת הכרה מהסמים שסובבו לי את הראש.

"מאיה!" נבהלה אריאל ומיהרה להרים אותי, ולהניח את ראשי שנפגע מהמכה על כרית רכה.