"איפה אני?" שאלתי, "אני.. אני ... אני..." שמעתי את ההד שלי בחוזקה.
"הלאו?" צעקתי "הלאו... לאו... לאו.. או..." ההד כלכך חזק כאילו רודף אותי
המשכתי ללכת במסדרון השחור. הולכת, טיפות של אור שהאירו לי את הדרך נכנסו דרך חריצים קטנים בקירות.
הבזק אור ענק שסינוור אותי פרץ בבת אחת מלפניי והבהיל אותי כהוגן.
"הא!" נפלטה זעקה מפי.
"מאיה..." זה היה הקול של יוני.
ראיתי אותו, הוא עמד שם. הוא היה ההבזק אור הגדול .
הוא זה שהכניס את האור, והאיר את הדרך ואת המסדרון החשוך.
הוא האיר לי את החושך.
אך זה היה כ'כ במהירות, בלי שום התכוננות, הסתנוורתי.
אך מהר מאוד התרגלתי לאור הזה, וראיתי בבירור אותו, את יוני.
זה שעמד שם.
גל של מים קרים השפריץ עלי,
וכולי היייתי רטובה "מזה?!?" צעקתי
"מה את רוצה? התעלפת! אני יותר לא מביאה לך מהחומר הזה!" אריאל עמדה מעליי עם כוס מים ריקה ביד.
התנערתי, לקחו לי כמה שניות להבין איפה אני , ומה זו הייתה ההזיה הזאת...
קמתי וניגבתי את פניי במגבת, לאחר מכן הלכנו למטבח ואכלנו את האוכל שאמה של אריאל השאירה לנו.
"תודה אריאל.. אבל.. אני נראלי הולכת , ההורים שלי דואגים וגם אין לי פלאפון עכשיו וזה.. אז תודה רבה על הכל ומצטערת על כל מה שהיה.." אמרתי
"זה בסדר, יאללה ביי" אמרה.
הוא האיר לי את החושך, זה מה שקורה איתו.
הוא פשוט מאיר לי את החושך,
אבל האור שלו כ'כ חזק, שזה מסנוור..
אני צריכה זמן להתרגל, זמן לעכל את מה שקורה.
אספתי את חלקי הפלאפון שלי והלכתי הבייתה.
-
'את יודעת, תמיד הרגשתי שאת ילדה מיוחדת,
תמיד ידעתי שאת לא סתם ושאת משהו אחר.
תמיד הסתכלתי עלייך במין אור כזה, משהו אחר..
ואז עכשיו, כשפתאום היה לי את הצ'אנס הזה להתחיל ולדבר איתך,
ולהכיר אותך מקרוב, פתאום שהרגשתי שהנה אני יכול להתקדם איתך ולעשות את מה שתמיד חלמתי עליו,
פתאום הכל קורס, ו... זה לא בגללי את יודעת, זה לא אני.
את יודעת שזאת הייתה ריעות, היא פשוט קפצה עלי!
אני לא קשור לזה, אני לא יודע איך לקרוא לנו, אנחנו חברים.. או לא... לא יודע,
מה שאני יודע, זה שאני רוצה שניהיה ביחד, ביחד רישמי.
זה לא אשמתי כל מה שהיה, אני בחיים לא הייתי מנשק מישהי כשאני רוצה מישהי אחרת.
כי את יודעת, אני רוצה אותך..
כבר תכננתי להגיד לך את זה באותו ערב, אבל זה לא יצא,
רציתי להגיד לך ש.. אני אוהב אותך..'
יוני הכניס את המכתב למעטפה, וסגר אותה עם מדבקה קטנה,
הוא כתב על גב המעטפה בטוש שחור 'למאיה', וטחב לתיק.
-
התחלתי לבעוט באבנים,
אני לא רוצה לכעוס עליו יותר.
אולי זאת באמת לא אשמתו..
וחוצמיזה, הוא לא חייב לי , אנחנו הרי בכלל לא חברים!
זה לא שהתנשקנו או משהו שבזה חתמנו את הקשר שלנו,
המשכתי ללכת שקועה במחשבותיי, בועטת באבנים שבדרכי,
מרוכזת במידרכה, בוחנת את הצעדים שלי, איך שהרגליים שלי הולכות..
ככה כולם הולכים? צעד אחרי צעד.. כולם יודעים לאן הם הולכים?
לאן הם מובילים?
בעצם, כולם אומרים שהרגל זה האיבר הכי מגעיל בבנאדם נכון?
האיבר הכי לא חשוב ולא יוקרתי, ומסריח...
אבל בעצם, זה הדבר שמוביל אותך, זה הדבר שלוקח אותך, שמרים אותך,
שנותן לך את הכוח לעמוד.
המשכתי ללכת ולחשוב .. ופתאום
"בוווםםםםם!!!"
נתקעתי במישהו, וצנחתי על המדרכה, "אאוץ'..." מלמלתי, לא מסתכלת למעלה.
הרמתי אט אט את מבטי תוך כדי הבעת כאב,
וראיתי אותה, זאת הייתה ריעות.
היא נסתה להיעמד ולהתאושש מהנפילה, תוך כדי שהיא ממלמלת "סליחה.. לא התכוונתי להיתקע בך.. לא ראיתי אותך.. אני מצטערת.."
"זה בסדר" אמרתי "את בדרך כלל לא באמת רואה אותי" עקפתי אותה והמשכתי ללכת
"לא! מאיה! חכי! זה לא מה שהתכוונתי להגיד!" היא צעקה אלי, לגב שלי.
"הא לא?!" הסתובבתי אליה "אז מה התכוונת להגיד ?! שכן ראית אותי?! וכן היה לך אכפת ממני?! וחשבת עלי נכון? אז ראית אותי ואמרת לעצמך, 'הא הנה מאיה! מעניין מה יקרה אם ננשק את הבחור שלה... זה שהיא אוהבת!'" חיקיתי אותה ברשעות, והמשכתי, אך הפעם בשקט יותר "זה שהיא תכננה עליו כבר כלכך הרבה זמן.. זה.. הבחור הזה.. הבחור שהיא כלכך רצתה אותו, וכלכך רצתה לנשק אותו, וכלכך רצתה להיות איתו.."
דמעות עלו לי בעיניים, אבל זה לא עצר אותי "בואו ננשק אותו... כדי לראות אם זה ייפגע בה.." כבר לא היו בי את הכוחות לצעוק את זה עליה, התחלתי למלמל לעצמי את המילים האלה בשקט, כשהעיניים שלי מוצפות.
"לא.. מאיה.. את לא מבינה.." היא התקרבה אלי, ועל פנייה הבעה מבוהלת כשראתה אותי בוכה "זה לא היה ככה, תביני"
"אז איך זה היה?!!?!" אספתי את עצמי וחזרתי לצעוק, כמה ראשים ברחוב הסתובבו לכיוונינו כששמעו את הריב "כי אין שום הסבר שיכול לתקן את זה ריעות!"
היא התחילה לגמגם "זה.. זה בגלל איתי.. הוא ... הוא היה שם.. הוא הסתכל עלי.. הוא ירד עלי.. הייתי חייבת משהו.. משהו בשביל להראות לו.. את מבינה?..." היא הסתכלה עלי במבט מתחנן,
"לא. אני לא מבינה, ובאמת, אבל באמת שאני פשוט לא רוצה להבין." הודעתי והלכתי משם, לא מגיבה לקריאות שלה מאחורי גבי.
ממשיכה לצעוד שם, מרוכזת ברגליים שלי, כי אין לי שום דבר אחר להתרכז בו, משהו אחר שיכול להוביל אותי.
-
איתי החליט שהוא חייב להבין את זה,
נמאס לו, הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה.. על ריעות,
הוא התעצבן מזה, ממתי אכפת לו כלכך מבנות?!
הוא אוהב לזיין אותן ולזרוק.
הוא חייך, הנה, היא למדה משהו ממנו, גם היא עשתה קטע מסריח, כמוהו.
הוא חייך מכמה שהיא לא כמוהו, מכמה שהיא שונה ממנו, אך הנה היא למדה,
והחזירה לו, על כל מה שהוא עושה. היא הצליחה.
אחח.. כמה שהיא אנושית, כמה שהיא בדיוק כמו שצריך.
זהו, הוא יעשה עם זה משהו, הוא לא יכול לא לעשות כלום,
הוא לקח את הפלאפון וחיפש ביומן מספרים 'ריעות' .
האצבע שלו נעה באיטיות.. הוא הניעה אותה על הלחצנים שהיו מסומנים,
הטלפון הירוק - והטלפון האדום.. הוא עבר מאחד לאחד..
לא ידע מה ללחוץ.. האצבע שלו נעה באיטיות רבה מידי לטעמו,
"יאללה, חיים רק פעם אחת" הוא הזכיר לעצמו ולחץ במהירות על הטלפון הירוק.
והנה, הדבר היחיד שמוצג שם, זה משפט קצר
'מחייג אל ריעות'.
הוא נשם עמוק והצמיד את הטלפון לאוזנו.
"הלו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סברינה