* לעצור את הזמן *

"בוא תיכנס" נעמה חייכה אליו

"תודה.." מלמל ונכנס  "יש מישהו בבית?" שאל

"לא.. ההורים בחופש, חוזרים עוד 4 ימים" צחקה והתקרבה אליו,

היא הצמידה את שפתייה אל שפתיו.

היא הייתה מחכה לפעמים האלה שהיה בא אליה, שהיו שוכבים.

וגם היום. הם שכבו. במיטה, בחדר של ההורים.

"וואו אני.... הא.." הוא צחק ונאנח בו זמנית, כששכב שם על המיטה, ערום,

"זה היה.. היה טוב" אמר

"היה מצוין" היא לבשה את התחתונים והחזייה, והלכה להביא משהו לשתות.

היא חזרה עם 2 כוסות מיץ תפוזים

"לא תודה, אני לא רוצה" אמר ולבש את התחתונים והג'ינס שלו "תודה נעמה, היה מאוד כיף, אני ילך עכשיו"

היא הסתכלה עליו, לא רצתה שילך.  "טוב..." מלמלה

הוא קם והלך "בי" זרק לאוויר לפני שיצא וסגר את הדלת.

-

שוב המשיבון. הוא המשיך לחייג. שוב ענה המשיבון. הוא ניתק וחייג שוב, ועוד פעם, ענה המשיבון.

"תענייייי!!!!!!" יוני צרח וזרק את הטלפון על המיטה. הדמעות החלו לעלות בעיניו,

הוא גחן לעבר הטלפון והרים אותו מהמיטה, ושוב חייג, ושוב ענה המשיבון.

הוא היה מתוסכל. הוא צרח בכל הכוח והדמעה זלגה. הוא ניגב אותה במהירות.

הוא התיישב על המיטה, והמשיך לחייג, אך הפעם לא ניתק, והקשיב למשיבון:

"שלום! הגעתם לטלפון של מאיה.. האממ.. מה עוד אפשר להגיד?

אם באלכם, אזזז.. תשאירו הודעה אחרי הההה......בייפפפפ !! " הוא שמע את הצחוק שלה,

הוא מייד ניתק.

והתקשר שוב , "שלום! הגעתם לטלפון של מאיה..." הוא ניתק.

והתקשר שוב "שלום! הגעתם לטלפון של מאיה..." הוא לא ניתק את הטלפון,

הוא הקשיב , "אזזז... תשאירו הודעה אחרי הההה....בייפפפפ !!" הוא לא ניתק.

הטלפון עדיין היה בידו, ה'ביפ' נשמע, והוא שתק.

היה שקט.

"מאיה...." הוא מלמל, וקולו נשבר. "את לא עונה לי.... את לא נותנת לי הזדמנות להסביר לך..."

הוא ניגב את הדמעה שזלגה, "בבקשה.. דברי איתי... אני... אני....." הוא ניתק.

לא היה לו מה להגיד, הוא לא רצה עוד להמשיך להגיד.

הוא לא רצה לדבר למשיבון, הוא רצה לדבר אלייה.

והיא לא הייתה שם.

-

נעמה ישבה עדיין בחדר של ההורים, הסתכלה על המיטה.

הסתכלה על עצמה במראה, היא דווקא אהבה את איך שהיא ניראית.

היא לא הייתה שמנה, וגם לא רזה מידי.

הייתה בדיוק במידה הנכונה.

היא הורידה את הסדינים מהמיטה והשליכה אותם לכביסה,

כשחזרה לחדר היא ראתה משהו על הרצפה, שוכב שם, על יד המיטה.

'זאת.. החולצה של איתי' חשבה, ונזכרה שהלך בלי חולצה.

היא הרימה את החולצה והריחה אותה 'זה הריח שלו....' נאנחה, כמה שאהבה את הריח הזה עליה,

היא הריחה את החולצה שוב ושוב וחיבקה אותה.

אחרכך מהר סגרה אותה באחת המגירות בחדרה, שתישאר שם.

-

איתי חזר הבייתה, והשליך את עצמו למקלחת.

"איתי!" אמו דפקה על הדלת, הוא יצא עם המגבת והסתכל עליה בשנאה

"אני ישנה היום, יש לי ... איזה.. משהו של העבודה.. אני לא ישן בבית בקיצור.

אז שתדע לך. אם אני ישמע מאבא שהיו כאן חברים בערב!!!!!! אני מזהירה אותך!!

אתה יודע שאני לא מסכימה לך!! אם אני ישמע דבר כזה מאבא, אתה כבר יכול לנחש מה יקרה" איימה

"אמא את לא מפחידה אותי. תהני בעבודה המזורגגת שלך" סינן וחזר למקלחת.

לחגית, אמו, לא היה אכפת מה הולך איתו.

היום בלילה היא מבלה לילה שלם, במלון מפואר, בתל אביב, עם ליאם...

כמה חיכתה לזה.

מה היא תגיד לבעלה? הרי זאת לא הפעם הראשונה שהתחמקה ממנו והלכה לישון עם ליאם.

וכל פעם האשימה את העבודה.

'בסוף הוא כבר לא יאמין' חשבה, והרימה את שפורפרת הטלפון לחייג אליו, אל שלום.

להגיד לו שהיום לא תישן בבית.

-

אני לא מסוגלת !!!! בכיתי, ובכיתי.

ורק חשבתי על זה, על ... איך היא עשתה את זה?!

ריעות ?! היא ידעה שאני אוהבת אותו !

היא ידעה את זה! איך היה הייתה מסוגלת לנשק את יוני?

המשכתי לבכות, והרגשתי איך הדמעות מציפות את כל פניי,

איך הפנים שלי נהיים רטובים, כמה רציתי לייבש אותם,

לא משנה כמה ניגבתי את הדמעות הן המשיכו לזלוג, הן לא עצרו לרגע.

פתאום. הבנתי, הבנתי מה אני צריכה.

אני רוצה להיות שמחה, נמאס לי להיות עצובה.

אני רוצה לעשות מה שבאלי,

אני רוצה לשמוח,

אני רוצה לא לחשוב יותר מידי,

אני רוצה לא להיות מודעת לחיים.

תוך שנייה כבר הייתי מחוץ לבית , בדרכי אל בייתה של אריאל.

היא פתחה את הדלת בבהלה "מה קרה לך?!" שאלה

אך לא אמרתי מילה, הדבר היחיד שהיה לי להגיד זה

"נשאר לך עוד מהסמים ההם?" היא הסתכלה עלי בהלם

"בבקשה..." מלמלתי, מבקשת..