נו, מה הבעיה? תכתבי שאני מלחיצה אותך, היא זורקת לי
באימייל.
אני פותחת דף בוורד וכותבת שהיא מלחיצה אותי. שורה חדשה. אני
נלחצת אני מוסיפה כי אין לי משהו טוב יותר להגיד. ומיד מוחקת.
העכבר מחייך אלי. אני מסתכלת עליו, והוא קופץ. אני מסתכלת בחלון,
מוודאה שאף אחד נוסף לא מביט בי מהחושך שבחוץ ומציצה שוב בדף הריק ושואלת את זה
שקורא YNET
לידי ללכת לקבל מכות ביום חמישי. הוא אומר שהוא מוותר בשבילי ומדגיש
שהוא לא הולך מכות אלא מתאמן באמנויות לחימה כי אם מישהו יתחיל איתי, שהסיכוי לזה
לא גבוה, או אם מישהו ירצה לגנוב לי את השרשרת כי יחשוב שהיא משובצת יהלומים, הוא
יוכל להגן עלי. אני מזכירה לו שהוא עוד חייב לי יהלום ללידות של שתי הבנות
האחרונות. הוא מתחרט שהזכיר את המילה הנוצצת בבית ונכנס לשירותים עם העיתון שלא
הספקתי לסיים לקרוא.
אני קמה מהכסא, הולכת להביא קפה ועוגת חנק וחושבת על איך זה
שאני כל כך גרועה באפיה, אבל מעודדת את עצמי שאני יודעת לבשל חצילים. וחותכת עוד
פרוסה דחוסה כי מישהו צריך לגאול את התבנית. לועסת עם שלוק גדול של הקפה, שירד חלק
בגרון. מביטה בעיתון אחר מלא בכוסיות הן מחייכות אלי. אני מקללת אותן. זורקת את
הפרוסה. חוזרת אל העכבר. הוא עוד רוקד שם בדף הריק. אני סוגרת את הדף, לא שומרת את
השורות הריקות וחושבת איזו תוכנה מטומטמת שמבקשת לשמור שתי שורות ריקות בהארד דיסק
שגם ככה מכיל רק זבל. אני מסדרת את הניירת על השולחן. מעבירה מגבון לח ותוהה איזו
המצאה גאונית זאת. מעניין אם עשו עליה פטנט. לא, לא יכול להיות שהיה פטנט, אחרת לא
היו כל כך הרבה חברות. אולי היה פטנט בסיסי שלא כלל את ריח הלבנדר, לימון, חמוציות
ואוכמניות סגולות. בטח היו מגבונים לניקוי כללי, ואז המציאו פטנט למגבונים לניקוי
תחת של תינוק, ואז עוד פטנט לתחת עדין, ועדין ברמות ועדין עם לחות ובלי ריח וכזה
שלא משאיר סימנים על המסך אחרי שמתייבש. הייתי צריכה לקנות כאלה לפני שניסיתי
להבריק את המסך והמקלדת. זו בטח עבודה בעיניים, גובים עוד דולר וחצי על פטנט אחר.
אני מורידה את הכתבמים במגבת יבשה. עכשיו הכל מסודר, כולם ישנים, הבית שקט. חבר
רחוק עולה מולי במסנג'ר. אני שואלת מה נשמע. הוא ראה את התמונות החדשות בפייסבוק.
נראה שאתם נהנים שם. הוא אומר לי. לא, אנחנו סובלים אבל סבל לא מצטלם טוב, אז
אנחנו מביימים אושר מדי פעם. הוא שולח סמיילי ואני מספרת גם לו על המחקר שפרסמו
בטיים מגזין שגילו מה משמר את גן הצעירות ומרגישה מאוד סופיסטיקייטד. הוא שולח אלי
סמיילי נוסף ואני מבינה שהוא באמצע עבודה ולא ממש מתעניין בגיל הבלות. אני תוהה אם
אני מאושרת מספיק בשביל לעמוד בקריטריון המאה ומגיעה למסקנה שזה לא ממש משנה כי
הגנים יידפקו אותי. לפחות עד גיל 79 אני רוצה לחיות טוב. בלי קטטר, בלי כסא
גלגלים. ככה שאוכל לעלות בעצמי לאוטובוס ואנשים יקומו לכבודי. אני אעשה פרצוף של
נעלבת ואמלמל משהו כמו, מה? אני נראית כל כך זקנה? לא, באמת, לא צריך, אבל אדחף את
הילד המנומס ואקח את מקומו. הרי סוף סוף אני בעשירון העליון במשהו, אז למה לא
להנות מזה? ואז אני אפתח טיים מגזין. את המקורי באנגלית, לא את התרגום בכריכה קשה שבטח יפורסם בישראל בעוד שבועיים. כי אני? אני סופייסטיקטד, אני. אני אקבל משלוח
מיוחד מארצות הברית. עוד לפני שיתרגמו ויכרכו, אני אספר לכולם על חצי כתבה שקראתי
ושתי פרסומות חדשות. אני אקרא את המקור. גם אז אני עוד אדבר על הכתבה ההיא שהרעישה
את צוות המחקר ואספר לכל מי שלא נעים לו להסתלק שאפילו אני, עם הגנים הדפוקים של
הצלחתי להגיע לגיל המופלג. אף אחד לא ירגיש מספיק בנוח לשאול את גילי, וגם אם כן,
אשאל אותו בת כמה הוא חושב שאני, וכל תשובה שייתן אחזיר תודה מנומסת ולא אפרט ואם
יציק וישאל, אצלצל בפעמון אגיד תודה ושלום, וארד בתחנה הבאה, שהיא בטח גן העיר.
ואלך לשבת עם הבנות שלי בקפה טובה, אולי קוראים לה תקווה או שושנה, אבל מה זה
משנה. קפה הוא קפה ואני, שאשמור על הבריאות שלי, בכלל אשתה שם תה. עם נענע ולימון.
וחצי כפית סוכר, כי זה לא טוב לבריאות, הרי צריך עוד להגיע לגיל מאה. ומי יודע,
אולי גם עלי יעשו יום אחד כתבה עם תמונה צבעונית שמסתירה את הקמטים ומצולמת בזוית מחמיאה
שמסתירה את הגב הכפוף. בכלל אומרים שבעוד חמישים שנים רוב אוכלוסית ארצות הברית
תעבור את גיל 100. אבל אני? אני כבר אגור בישראל, בשביל להיות קרובה לנכדים שלי. ואני,
אפילו בגילי, אני אעשה עליהם בייבי סיטר. ובטח תהיה לי כלה שתדבר עלי מאחורי הגב
על השגיאות כתיב שלי ושאם מחפשים אנסטלטור בספר הטלפונים שלי, צריך לבדוק באות
"נ". היא לא תראה ממני שקל. את היהלומים שאני אקבל מבעלי היקר (שאז כבר
אזכה לומר עליו השלום) אתן לבנות שלי, והכלה? היא לא תראה ממני גרוש. היא בטח גם
תבשל גרוע. נו, אז איך אני יכולה לגור בארצות הברית? ומי ידאג לילד שלי שיאכל כמו
שצריך? היא בטוח אפילו לא תדע שהוא אוהב את הקורפלקס שלו עם חלב חמים... אז אני לא
אחיה עד גיל מאה כמו שאר האמריקאים. אני אחיה ואקבר בארץ ישראל. שיהיה מי שיגיד
עלי קדיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
