הכל או לא כלום

לא כתבתי כבר כמה?  בדקתי וחלפו להם 11 יום בדיוק  .  איכשהו נסחפתי לאחרים, לעניינים אחרים, לבלוגים של אחרים, לעבודה, ולאנשים אחרים סביבי.  במהלך הזמן הזה היו כל כך הרבה עליות ומורדות בחיים הפשוטים של עיניים פקוחות.  פשוטים?  לא ממש, פשוטים מכיוון המשמעות של "אנשים פשוטים", בסדר, טוב, אולם לא יומרני, לא זוהר ולא משהו מיוחד ששווה סיפור.  ובכל זאת אני כאן ומדברת.  אל עצמי ואליכם.  בעיקר כי גיליתי שיש מי ששומע, ויש אחרים שיש מקטעים שדומים, או שפשוט מתחברים והתגעגעתי.  פשוט טוב לי כאן אתכם. האמת היא שהתגעגעתי ללא מעט אנשים כאן ויש כאלו שעדיין לא הצלחתי ללכת ולהשלים אצלם, מתגעגעת לקרוא את טליק למשל, ואת אמזונה ואת מקוקו ויש עוד...

אולי הסיסטמה שלי שגויה.  אחרי שכתבתי ונסחפתי לגל ענק של תגובות על תגובות על תגובות.... מעגל עונג שלא נגמר עד שהחיים קטעו אותו באכזריות, נבלעתי לקרוא בבלוג אחר ועוד אחד ואחר גם הוא, מתענגת על קריאת אנשים דשים עבורי וחיים שלמים ובאופן כה טבעי פשוט נטמעתי לי שם. 

אחר כך, אחר כך הפסקתי כי יש חיים ויש יורש עצר (הוא לא נפגע מזה אף פעם) ועבודה ואימא ועוד כל מני....ובזמן שנותר התחלתי להשלים.  בהתחלה להגיב על כל התגובות, אחר כך להתחיל לקרוא עדכונים, והצטברו כמה וכמה עדכונים בכל אחד מהבלוגים שאני קוראת כך שהמשימה ענקית ועוד לא נשלמה.  התלבטתי אם לקרוא "חתך רוחב" היינו פוסט אחרון בכל אחד ורק אז להשלים אחורנית.  זה מרגיש לי בלוף ושגוי.  ומצד שני – האם אני יוצרת מחויבות שלא אעמוד בה בעתיד ואנשים יעלבו?  מקווה שלא ושהוירטואליה מגנה עלי בעניין.

אז מה בעצם קרה לי מאז? 

בעבודה היה שבוע דורשני בהיסטריה והמון התחלות חדשות יחד עם שיפצור ועיבוי ושימור של הישן ועומס אינסופי יחד עם לחץ נוראי מהכיוון האישי.  תהליך הגירושים תקוע, הבנק חתך סופית ואימא ויורש העצר...שיהיו לי בריאים שניהם, כל אחד והתיקים הפרטיים שלו.... איכשהו אני הסבל של כל אלו.

אז אחרי שבוע נוראי שכזה, בשבת שהיא סוף סוף "שלי" נפלתי לי נכנעת לוירוס מגעיל שחלקכם שמע עליו כשקיטרתי אצלכם בבלוגים.   נו, איזו חלשלושה הייתי, זה היה נורא.  בהתחלה ישנתי שלושה ימים ולא חשבתי על כלום.  אימא טיפלה ביורש העצר במה שהיה צריך, שיחקה איתו – לימדה אותו "רמי קיוב" – חחחחחח, עוד תהפוך לי אותו קלפן, ואני?  אני רצתי לשירותים, שתיתי תה או מים וישנתי.  זהו.  אחרי שלושה ימים התחלתי להרים את הראש וכל מה שעשיתי מעבר לפעולות הקודמות היה הקצבת זמן לשיעורי בית עם יורש העצר וקריאת בלוגים באלכסון כשהראש על הכרית והנייד בן זוגי למשכב.  פפפחחחחחח some partner !! 

האמת שאני רעה, מה הייתי עושה בלעדיו?  חיי לא היו החיים עכשיו אלא הרבה יותר גרועים.  הוא נקודת הפרטיות היחידה בעולם שלי האמיתי.  יש לי מחשב אחר, "קבוע אמיתי כבד וגדול ונוח".  הנייד לא ממש נוח מבחינת שימוש יומיומי אבל אני לא מקטרת ומודה לאחי שתרם לי אותו כשהתגלה המעקב אחרי ברגיל הביתי.

אני עדיין לא התאפסתי וההוכחה לכך היא דרך הכתיבה שלי, אני נסחפת לי לכל מיני פינות ומתקשה להתמקד.  כך אני בהלך המחשבה היומיומי שלי מאז יום רביעי.

ברביעי חזרתי לעיר הגדולה.  פגישה חשובה עם אישיות ציבורית שלא ניתן היה לדחות.  ישבנו שם ארבע נשים.  שלוש מאוד חזקות ואחת פשוט סבון.  שתיים מאתנו חולות ושותות במים שלהן חומץ תפוחים על מנת להרגיע את הבטן.  סיטואציה הזויה לחלוטין.

בחמישי חזרתי שני צעדים אחורנית מהקפיצה המוקדמת, נפגשתי עם נמר מפנק אחד וניסיתי להחזיר לעצמי מעט כוחות.  איכשהו כשאני חולה אני תמיד ממהרת כל כך לחזור לעולם.  תוצאות הימים האחרונים של המחלה, כשאני כבר מסוגלת לחשוב הרסניות.  חשבתי לעצמי יותר מדי והרהורים לא מועילים אלו רק מכניסים אותי לדיכאון.      הרי התקיעות הזו, בה אין לי שליטה על הדברים ורק צריך "להחזיק מעמד ולשרוד עוד כמה חודשים" מטריפה אותי אז למה,

למה לעשות את זה לעצמי?

בחמישי תודה לאל היה יום עמוס לעייפה, שבתי הביתה בלילה כשלא הספקתי לחשוב על עצמי הרבה במהלך היום.  זו הדרך הבריאה כרגע, המינון הנכון.

ובכל זאת התגעגעתי הנה ומבחינתי זה אומר שהתגעגעתי אל עצמי.

הערב, אחרי ארוחת ערב משפחתית ממש נחמדה, לא בביתנו הקט, זה לא ממש קורה...  אצל המשפחה פה ביישוב, עם יורש העצר ויתר בני המשפחה המורחבת מעט יותר ( לשמחתי "קיבלתי" אותו לארוחת הערב אחרי שביקשתי)  ישבתי עם אימא לראות "משחק מכור".  צחקנו שאני עוד חס וחלילה אהפוך לאדם נורמלי מן היישוב שרואה ומבין מהן התכניות ה"איניות" האחרונות...  צחקתי מאוד מכולם, גיל המתוק היה מושא אהבתי העיקרית שם, וכן גורי, בן זוגו שאותי כל כך הצחיק, נראה שכל מה שהוא אומר וממציא פשוט זורם טבעי.  ענב גלילי שנונה וטובה בעיני. פס הפרסומת שרץ במהלך משחק מכור שרף את יתר הערב :  "התכנית סקס בעיר הגדולה תשודר עם תום התכנית".......  זהו, אין מחשב, אין בלוג, אין עבודה במקביל ואין כלום.  שני פרקים ברצף של ממתק שמזמן מזמן לא טעמתי ממנו.... זוכרת מאמאקוראז' כשהיית נותנת לי סימן באייסי בעבר מתי התכנית מתחילה?  לפני שהכל התהפך?....

בכיתי וצחקתי ואהבתי וכאבתי, הכל שם.  הקטע המקסים ביותר היה כשמירנדה רחצה את חמותה באמבט.  בכיתי כואבת את תחושות הדחייה שלי הפרטיות.  לפעמים יוצא שאני צריכה לעזור לאימא להתקלח.  אני שונאת את זה, אני מנסה לא לראות, לא להרגיש את הידיים שלי בזמן הזה, וראיתי את אהבתה ושנאתי את עצמי.  אחר כך נמסתי כשההוא שלח לה את הנרקיסים וכשהגיע לומר לה שהוא אוהב.  בכיתי על עצמי קצת, נכנעת לכמה דקות לרחמים העצמיים.  ידעתי אהבות בחיי ועוד אדע, אהבות מקסימות – אחת צעירה וזכה ועוד כמה מאוד עצמתיות, כולן מהשנים האחרונות מאז שפקחתי את עיני. האהבה שקיימת עכשיו כה נפלאה לי.  ככל שעובר הזמן אני חשה בבשרי את חוסר הסיכוי שלה, את הנישה המתוקצבת שלה – דבר שידעתי מזמן.  ואהבה זו פרחה והתרחבה והגיעה למחוזות שלא ידעתי כמותם ולא פיללתי שיקרו לגביה.  והיא לא תוכל לשרוד בחיי, לא לאורך השנים ולא להיקפי החיים לה היא זכאית.  זה כואב, זה כל כך כואב.

אוכל להמשיך לקשקש עוד ועוד אולם זוכרת אני מה קורה עם פוסטים כל כך ארוכים.

אז די.  ועכשיו יש CSI  בטיוי והשבוע אני מנועה מלראות.... מישהו יודע אם ב"יס" יש ערוץ לוגי?  אני יודעת שזה נשמע לא קשור אולם אצלי זה כן מתקשר....

הייייי

רק רציתי להגיד שחזרתי !  שב"ש שתהייה לכם J !!!