הכל או לא כלום

שישי בבוקר, תל-אביב, רוגע ושקט, ואני בבלוג שלי, סוף סוף.

 וואו, כמה התגעגעתי, ממש.

כן אני יודעת, איני טובה ממש בנתינת כותרת טיזרית שתביא לי הרבה קוראים.  ואולי זה טוב היות ואיני רוצה לייאש והפוסט הזה ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך. היה שבוע כזה שאני חשה צורך לתעד אותו לעצמי וכאן מכניסה אזהרה ופוטרת כל מי שאין לו כוח לטרוח על פוסט כל כך ארוך......

***********************************************************

אני מרגישה שכבשתי את הירח, פשוט כי השבוע הזה נגמר.  אתמול בשעה שבע וחצי בערב, בעודי נכנסת לרכב וחוזרת לת"א (לאחר שעזבתי אותה בשעות הצהרים המוקדמות) הרגשתי שהצלחתי להרוויח את היומיים הקרובים ביושר.

היה שבוע מטורף ואת זה אמרתי כאן מליון פעמים.  לא רק בהיקפי השעות אלא גם בכמות המשימות שהצלחתי לאסוף לעצמי ללא אבחנה, בהיקפי ההפקות, בעומקים הרגשיים שהייתי בהם, ברמות האישית וה"קריירית", רכבת הרים זו כבר מילה משומשת מדי לצערי היות והיה הנכונה ביותר. אפשר היה גם להגיד עקומת סינוס עם טווחים גדולים אבל זה אנליטי מדי לרגשנית שכמותי.

מרגישה שצריכה לכתוב מלא ומכירה את הקושי להכיל פוסטים כאלו (למרות שמישהו איתגר אותי כאן בעשרה עמודים פעם...). 

רשימת מכולת תהיה כמובן התחלה טובה ונראה מה יתפתח.  אני מתכוונת לתת לאצבעות שלי ללכת במקומי כשיטת טליק ולזרום ולראות מה יהיה:

לחץ והיסטריה של דו"חות סוף החודש...

כניסה רשמית לפרוייקט חדש שהחלה כבר בשבוע קודם אולם עוד עבודה ועוד התחלות השבוע

טעות שלי בירידה ברכבת, הכעסתי אותו כי זה גזל מאתנו זמן.  ברור, הוא העדיף שלא אטעה, הוא סולח מהר אם בכלל כועס, הוא לא צריך לכעוס, אני עושה את כל העבודה גם עבורו...

יורש עצר שלא ראה את אימא לפני השעה עשר וחצי ארבעה ימים ברציפות... שסבל משני התקפי זעם נוראיים כשסיסמת "אני שונא את החיים שלי" מתנוססת לה שם ואיני יודעת אם זו סיסמא או הרגשה אמיתית, ורוצה למות בעצמי ממילים חדות ונוראיות אלו.

נחמה ששבוע הבא חנוכה, ששבת הבאה (לא זו) הוא כולו שלי, שיהיה כייף וזמן לפצות ולהיות יחד והחיוך שלו, והעיניים הכחולות המדהימות שלו ועוד המון.  אז מה אם הוא לא הלך לישון בזמן אלא חיכה לאימא, לסיפור לפני השינה והתכרבלות משותפת, לפחות שילך לישון מחייך ורגוע!

השתלמות מצוינת אותה הנחתה מישהי עם הרקע שלי בדיוק, מדהים איך המסלול דומה, רק שלה הייתה היכולת להמשיך עוד טיפה הלאה (ואני לצערי לא יכולתי) והיום היא מעבירה השתלמויות למנהלים על פיתוח חשיבה אסטרטגית, תכנית עסקית ועוד.  זה מצחיק, אני קוראת לאחרונה כל מני אסטרטגיות עסקיות של פרוייקטים בביו-טכנולוגיה ותכניות עסקיות ותמציות מנהלים.  הן כתובות על ידי האיש הכי חכם (אחד משניים ואיני יכולה להחליט מי הכי חכם, טוב כנראה לא צריך) בעולם שלי ולומדת מהן ההמון. לא מעט מדברים שאני קוראת ושומעת ומדברים עליהם אני מיישמת בעבודה שלי למרות שמעולם לא למדתי ניהול באופן מאורגן. זה מן משחק שכזה. אני קוראת ומגיבה לו בשאלות ותגובות.  לעתים רחוקות התגובות שלי מסייעות לו בבניית אמצעי המחשה אחרים, צורנית, גרפית וכדומה, לעתים מוצאת שגיאה לשונית או כתיב אקראית אולם המשחק האמיתי הוא שאני תפקידי לשחק את ה"הדיוט המצוי" ואם אני לא הבנתי סימן שהוא לא ניסח ברור מספיק...לא רע אהה?  בקיצור, to make a short story long.... ההשתלמות הזו תאפשר לי מעין "חלון חשיבה" על מנת ללמוד ולארגן את החומר ולבנות את הפרוייקטים שלי באופן הרבה יותר מאורגן ומצליח.  אני מברכת על כך למרות שהשעות......

מה היה עוד?

היה היי היסטרי בסיום פרוייקט ביבי של שנתיים, שיצא לדפוס בימים הקרובים אני מקווה.  על כך אני הבטחתי להיות גאה כשאראה את הבייבי שלי מודפסת.

היה ערב מאוד מרגש של פרוייקט שבו אני שותפה ומנהלת חלק ממנו.  מדובר בפרוייקט של שיקום נשים אסירות משוחררות שעברו............. לא אפרט מפאת הצנעה אולם האמינו לי.  ונשים מדהימות אלו לוקחות עצמן בידיים ובסיוע הצוות ובהמון קשיים בדרך הופכות את חייהן על פיהם ואת עצמן למשהו אחר.  היה מרגש, הייתי כה גאה, מחוסרת מילים ומאושרת על שנפל בחלקי להיות חלק מהפרוייקט המדהים הזה.

הייתה התחלה של פרוייקט יזום שלי, משהו קטן ונקודתי שיכול להיות פוטנציאל עצום למשהו אחר.  התחיל טוב... נראה איך ימשיך.

הייתה נפילה נוראית לפני יומיים, של ערב שאני ארגנתי לחלק מהאוכלוסייה שאני מנהלת.  ברמה הארגונית הכל היה מצוין.  הכל נפלא רק שהמרצה היה מחריד.  כל כך התביישתי.  עלבון הכאב עוד שוכן בי למרות שפחות צורב, נו , כבר עברו יומיים ועוד כמה עולמות מלאים באינטנסיביות ההיסטרית אצלי.  יקירי מנסים לנחמני שזה יכול לקרות וכל אחד מאלו שאני מעריכה מספר לי על אירוע זה או אחר שארגן ושזה קרה, וגם אם אזמין מרצה מדהים עלול להיות לו ערב רע....  נו בסדר, כל הנחמות הללו צודקות לחלוטין, רק שעוד לא הצלחתי לשכנע את עצמי בזה ולהרגיש פחות רע.  אני רק מחכה שיעבור עוד זמן, אעשה עוד פעולה אחרת ואקווה שהיה תהיה פיצוי הולם ותמתיק את הגלולה.

היה פורום חדש, אמיתי לא וירטואלי. פורום חשיבה ואולי גם יהיה של עשייה, אני מאוד מקווה.  אמנם כבר שנה אולם עדין מרגישה חדשה ויכולה ללמוד המון, אין ספק בכך. נבחרתי אחת מבין שמונה מתוך כמה עשרות אנשים לקחת חלק בפורום הזה.  זו הייתה נחמה לאגו הפגוע שלי מהערב שלפני.  עלו רעיונות טובים, היו כל מיני התחברויות לא פורמליות והפוטנציאל ברור כשמש.  עוד התחלה טובה השבוע J.

והיה גם ערב כיתה של יורש העצר שארגנו כל אמהות היישוב.  למרות הכל והלחץ והמרחק התנדבתי להיות בועד הורים השנה.  כבר כתבתי על כך אם זכרוני אינו מטעני.  החלטתי שאני אתנדב לארגן את "חנוכה".  להכות בברזל בעודו חם, זבנג וגמרנו ולזרום הלאה עם השנה, אז מסיבת חנוכה.  היה לחוץ, היה דורשני, איגום משאבים והצלחה גדולה !!!  ועבר ונגמר ואני חופשייה לא לארגן כלום במהלך המשך השנה כי הייתה חלוקה ואני את שלי עשיתי.

(איזה מזל שהילדים לא מכירים טריקים של זקנים כמו נר בפלפל...)

אתמול בשבע וחצי בערב, נכנסתי לרכב אחרי שפרקתי את כל הציוד למסיבה, אחרי שהפקדתי את יורש העצר בידיו האמונות של אביו ואחרי שבעצמי התקלחתי ונסעתי.

אצל החברים בעיר הגדולה התמוטטתי על הספה וישנתי, כך עם המעיל והנעליים, אפילו הכלבה המלכותית לא העזה להציק לי.  הם התארגנו ואני?  פשוט ישנתי.  אחר כך ישנתי כל הדרך, וזה היה צפונה אל אחת מדהימה שאני אוהבת כל כך, ואל האיש שלה ומסתבר שגם אל הילדים רק שלא זכיתי ממש ליהנות גם מהם....

התאוששתי אחרי שינה ארוכה בדרך ואפילו טיפסתי שלוש קומות ללא קושי. אנשים שלא ראיתי המון זמן, אוכל טעים (אני סחבתי מרק בטטות מהדרום הרחוק לאי שם בצפון), חברות טובות טובות שלי – שלישיית המוסקטריות אנחנו בדרך כלל, וצחוק, המון צחוק משחרר.  קצת מסאז'ים, מעט נגיעות פה ושם בעיניים ובגוף.  יש משהו משחרר כל כך בחבורה שיודעת מי אני ואין צורך להסתתר למרות שהכרנו על הרשת ולכאורה תחילת הדרך הייתה אנונימית.  שם הכל נפתח והיום כשנפגשים כל המגעים השונים, אחרים לגמרי.  התגעגעתי לשחרור הזה, ללהיות סתם אני.

חוזרים לת"א, ארבע לפנות בוקר.  אני נכנסת הביתה.  מצחיק, זה הבית שלהם ובראש שלי ובתפיסה שלי זה "הביתה". בית שני לי. למעט הנמר, אני חושבת שזה המקום שהכי מקבל אותי בעולם הבית הזה, האנשים האלה ואפילו הכלבה מקבלת אותי היום J ! עם כל השיגעונות שלי ועם ריח החתולים שאני נושאת עמי בגאווה ונאמנות.  אני אישה עשירה, עם הקבלה המדהימה הזו. זרמתי לי למיטה, עוד הצטרכו לרדת עבורי למחסן להביא כרית שהיא לא נוצות, וישנתי כל כך עמוק שגם כשהם קמו בבוקר ויצאו אחרי התארגנות מן הסתם, לא התעוררתי מכלום. 

וזהו בעצם.

סידור קטן בעיר ששכחתי ברוב חפזוני אתמול, למלא דלק, לשנות את ארוחת הצהרים ליפו כי בשמש הזו וביום הזה לא "מזמינים הביתה".  אין סיכוי שאני אבשל היום, לפחות לא כי "צריך" , רק אם יבוא לי.  אחרי ארוחת הצהרים נלך לנוח, אחי מנפח לי מזרן ענק ואני מסתלבטת עליו מול הטיוי בסלון בעונג מושלם.  בינתיים חזרתי הנה, הוצאתי כלבה מלכותית לטיול צהרים בשמש תל אביבית חושבת לעצמי – "יכולתי להתרגל לזה"..... ונכנסתי הנה.

כאן מיד הדילמה, אחרי מספר ימים של היעדרות.  "מה קודם"?  אז קודם כל חיכו כמה תגובות, אחר כך?  הצפה של עדכונים וחדשות.... הרגשתי צורך "לנקות שולחן", לכתוב את הדברים, להוציא מעט החוצה ולהעלות כאן לימים אחרים אם וכאשר אבקש לחזור לשבוע הזה.  היו בו המון רגשות בשבוע הזה, הדיווח הזה דחק אותן הצידה, מבחירה כנראה, אחרת היו כאן באמת עשרה עמודים ואיני יודעת עד כמה זה היה הדבר הנכון לעשותו.

במהלך הערב אני בטוחה שאוכל לשוב עוד מעט לסביבת ישרא. כייף לחזור הנה, עוד סימן למנוחה מהקצב המסחרר.

אני מתגעגעת ליורש העצר, מסכנון, מכרו סוגפניות בבית הספר אולם לא היו בלי ריבה, והוא היה כה מאוכזב............

מחר אחר הצהרים אתכרבל התכרבלות ראויה אתו, בינתיים אני אוגרת כוח לעצמי כדי לא להישען עליו אלא לתת לו קצת ממני.  (הרבה אם אפשר).