הכל או לא כלום

פעם, נראה כאילו לפני נצח נצחים (ספטמבר 2002 אם זכרוני אינו מטעני הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו)  היה איש בחיי, אחד מאותם נדירים שהשאירו חותם עצום בנשמתי. יש בינינו קשר עד היום, מרוחק וזהיר יותר, אכפתי אולם כזה ששומר על גבולות.

הכרנו וירטואלית, רציתי למסור לו את נשמתי והוויתי והדבר היחיד שעצר בעדי בתחילה היה בני. נפלתי בשביו מהמילים הראשונות.  אז כתבתי לאהוב אחר בפורום ברשת והוא פנה אלי במייל בן משפט אחד.

מאותו הרגע ובשבועות שאחר כך לא חדלנו מקשר כה אינטנסיבי.  הייתי כבר למודת רשת והתחלות והתרגשויות, ידעתי כבר מי אני ומה רצונותיי והוא הצליח לסלול לו דרך אל כל המקומות שלא ידעתי ולא שלטתי בהם.  כתבתי עליו סיפורים, אהבתי את נפשו מכל הכיוונים, והוא את שלי.  החיים לא היו קלים אתו, כלל וכלל.  דורשני עד מאוד, כלפי עצמו בעיקר והן כלפי אחרים, אולם אתו הצלחתי להתרומם למקומות שלא ידעתי קודם והוא לימדני לאהוב צדדים בעצמי שלא הבנתי עד אז שהם קיימים.  כילדונת לימד אותי ללכת אוחז בידי בסבלנות אין קץ ולעתים בנזיפה ודחיפה כשהבין שאני משתהה מדי.

כשנפגשנו התהפך עולמי.  הוא אמנם נתן צאנס וניסה אולם לא מסוגל היה והיה כנה איתי.  החיבור המנטלי היה כה מושלם, מעולם לא היה מושלם עם אף אחד כמו אתו.  אולם הצד הפיסי .....  הוא פשוט לא היה מסוגל להיות עם אישה שמנה. 

החודשים חלפו להם, נפגשנו כמעט מדי שבוע, למרות שלכאורה הדרך נפסקה המשכנו בקשר אינטנסיבי כמעט יומי (למעט כשהיה בחו"ל ואז היו מיילים). לא הצלחנו להתנתק כלל אולם גם לא להגיע למקומות המושלמים במערכת.

היו בינינו סצינות גופניות גם כן למרות שהכוח היה בצד המנטלי.

זוכרת אותי אתו, מביטה עליו ורואה את עצמי מוקפת בתכול עיניו החדות ומרגישה הכי מוגנת בעולם.  היום אני יודעת שלמרות הכל זה היה מזוכיזם טהור להיות אתו.  זו הייתה תחושת הדחייה כמעט או הכי חדה שחוויתי בעולם.  הייתי כה מושפלת ועשיתי זאת לעצמי.  בחרתי ונשארתי שם, לא הייתי מסוגלת ללכת ממנו. גאוותי הייתה בכך שהוא לא מצליח להתנתק ממני רגשית.  האיש המדהים הזה שרובכם ראיתם בטלביזיה בהזדמנות זו או אחרת ואם לא אז עוד תראו ובקרוב, הוא היה איתי ושלי בדרך מסוימת ולתקופת זמן לא מבטלת.

עד שקרה משהו ששבר לי את העולם אתו.

הייתה לי חברה, בחורה מקסימה, רווקה, מוכשרת ברמות שקשה להכיר בדרך בינלאומי בתחומה.  באותה התקופה היא הייתה עם איש מבוגר, שבויה בקסמו, נשוי שלא אפשר לה לעשות את שבאמת הייתה צריכה ורצתה בעצמה, למצוא לה מישהו פנוי לחיות עמו את חייה.

היא הייתה אומללה, יודעת שעליה ללכת ולא מסוגלת.

סיפרתי לו לסופר מגה גבר שלי.....

אחרי כמה ימים היא סיפרה לי שהיא פגשה מישהו באיסיקיו, עוד לא הבנתי בשלב ההוא שיש קשר בין בקשתו את המספר שלה ובין האיש החדש הזה.  החברה הזו נתנה פרטים על האיש החדש שלה, שהגיע אליה וישב עמה שעות מחבק ולא מדבר, מאפשר לה להוציא הכל ולמצוא את הכוח לעשות מה שצריכה לעשות.  נדהמתי כמה הוא דומה לאיש שלי ועוד לא הבנתי, האסימון עוד לא ירד מרוב שלא רציתי שירד.

היא דאגה לתת פרטים מלאים על מקצוע וגיל ועוד כל מני פרטים כדי להרחיק מלבי כל מחשבה וקישור למציאות. פרגנתי לה ואהבתי שהיא מצליחה לעבור הלאה.

ההוא שכבר לא שלי אבל בכל זאת אתי בדרך זו או אחרת לא אמר מילה.  לא שיקר לי מעולם.  אולם גם לא אמר לי.  לאחר כמה זמן הוא נתן בשיחה בידי כמה פרטים.  ברור לי היום שבדיוק אז הוא החליט להפסיק את כל העניין ונתן לי את המידע על מנת שאחבר לבד ואבין.

היו שם המון שיחות, היה ברור שאין לי זכות להגיד כלום מעבר לכעס על השקר הנורא שלה.  לקח לי המון זמן להתגבר עליו אולם אותה אני כה אוהבת שלא יכולתי לא לאפשר זאת.  הרי הוא לעולם לא באמת יהיה שלי, הגוף שלי לא מאפשר זאת.

לאורך תקופה לא מבוטלת הקשר המשולש הזה המשיך, ופרגנתי , היינו ניסיתי, לזוגיות שלהם. לאחר כמה זמן וכמה שיחות שבהן היא סיפרה לי דברים אינטימיים (הייתי החברה הכי טובה שלה והכי אינטימית אז) ולאחריהן נזרקתי לקרשים החלטתי שאני מנתקת את הקשר. 

אהבתי אותה כל כך, ואותו גם, ואת שניהם אני אוהבת עד היום הזה מעמקי נשמתי הכי אמיתית שיש.

לא יכולתי להישאר שם.

לא יכולתי שהיא תספר לי שהיא מעצבת לו את המשרד, או שהוא אמר לה לקנות תחתוני חוטיני או מה היא לבשה למועדון לילה כשהם שהו יחדיו בחו"ל ועוד כל מיני דברים שלא זה המקום לספרם.  פשוט לא יכולתי.  היא הבינה ולא כעסה, הוא גם הבין ולא נטש אותי לשניה.

לאחר כמה חודשים הכרתי את הנמר.  זה היה עוגן ההצלה שלי, המבואה חזרה לעולם ולדפוסי חשיבה פסאודו-נורמליים (כי אם תשאלו את הנמר אני אף פעם לא אהיה נורמלית באמת, חחחחחח).

לא נפגשנו מאז, מעל שנתיים שלא ראיתי אותו, ראיתי פעם בטלביזיה ומדברים בטלפון.  היום אני כבר מאוד רוצה לראות אותו, מאוד. חפצה בחיבוק המנטלי והפיסי שלו, עם זרועותיו הארוכות עד בלי די והחום שהוא יודע להעביר אלי.   גם רוצה שיראה אותי כי רזיתי מאז. הוא נאמן ומקסים ואוהב ומפרגן מרחוק ויודע לא להיכנס קרוב מדי ולערבב לי את העולם שוב.  אני אישית גם חזקה ממקומות אחרים ויכולה וחסינה יותר.

אותה ראיתי פעמיים מאז.  אחותה חברה נפלאה שלי. 

החברה הזו שאיבדתי כשבחרתי לנתק הביאה לי שני דברים טובים בחיי – את אחותה הנפלאה ואת הניתוק ממנו, שבריא יותר למרות הכאב והעלבון העז שחשתי אז.  לולי זה זה לא היה קורה.

בחרתי ללכת מחברה.  זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמרצוני שלי אני קמתי והלכתי ממערכת יחסים עם חברה.  (מאז היו עוד פעמיים וכל פעם מסיבות אחרות אולם זה לפוסטים אחרים כבר...)

לאחרונה אני חושבת לעצמי שאתקשר אליה. 

בכל פעם מבטיחה לעצמי ומהססת והרגע חולף.  כנראה שזה עוד לא אולם קרוב. 

אני מתגעגעת מאוד.

את הפוסט הזה כתבתי למאמאקורג', שנמצאת במקום אחר לגמרי אולם העלתה בי את הסיפור ההוא חזרה.   אווו יקירתי את היית שם לצדי לנגב לי את הדמעות ויודעת היטב מה היה.

מותר

פשוט מותר.