הכל או לא כלום

ביום שישי שעבר הייתה האזכרה, אמרו לי ערב קודם לכן.  בבוקר בקדחת הקניות ראיתי אותם, ההורים, בסופר.  התכוונתי ללכת ולא הלכתי.  פרח מזכרוני העניין בדקה שהגעתי הביתה מהקניות. 

הרגשתי זוועה ששכחתי ולא הלכתי. 

אחר כך כבר מסובך ללכת אליהם הביתה, כבד כל כך וקשה.  פעם הייתי בת בית שם, אחר כך דברים השתנו.

הבוקר קפצה לי הודעה על המחשב שהזיכרון ב-C מלא ולרוקן קצת... אז התחלתי לשוטט לחפש מה למחוק ומצאתי את הקטעים הבאים.  כתבתי אותם ביום הזיכרון האחרון.  אז עוד לא היה בלוג ולא פרסמתי בשום מקום, רק לחברים הטובים שלחתי במייל.

מי שיקרא את השורה האחרונה של הקטע השני יבין למה החלטתי כן לפרסם היום ולא במועד אחר "מתאים יותר".

*****************************************************************************************************

הוא משוטט, מביט בהשתאות סביבו

אש בוערת בלפידים, אנשים עומדים עם כריכות לבנות קוראים מילים מוזרות

אף אחד לא מעז להשקיטו או להזיזו משם

הוא עוד יבין.......

אחותו הקטנה-

היא עומדת שם מול כולם

גבה אלי

ואני מביטה בה בשקט

"אחות של..."

אני זוכרת כיצד הייתה צנומה וקופצנית כשהוא הלך,

שיחקה על הדשא כשאנו ישבנו עם האחים.

היא גדולה כעת

ומחפשת אח שכבר לא יהיה לה.

כל גופה נשיות מפעפעת

והיא מספרת על חיפוש שגעוני

מבקשת סליחה

סליחה על שהיא מאושרת

על שהמשיכה.

היא זורמת במילותיה, רכה ויציבה

ורק הרעד למטה, מאחור בכנף מכנסה, מסגיר את תוכה.

ה"מלאך" אמרה "שלום עליכם מלאכי השלום"

ואצלי נופל אסימון אחד....שחיכה הרבה זמן בדרך.

שלום עליך מלאך שלום,

שלום מלאך מגן פרטי שלי.

"אימא, מה זה משפחה שכולה?"

התשובה המיידית שעולה בי היא –

תודה לאל שאתה בן תשע ועוד לא יודע.

אולי אולי יש שביב נורמליות בחיים שלנו?

הסברתי לו.

הוא קיבל בשתיקה.

השאלות עוד יגיעו!

__________________________

אי אפשר

אני גם לא רוצה,

לא רוצה להיות שם במקומם.

חרדה ממלאת אותי בשניה הראשונה שאני מנסה

"כי צריך"?

לא יכולה, פשוט לא יכולה

והעליבות עוטפת אותי.

איך אביט בפנים של מי שחיה את זה?

החומה הזו ש"הם" מדברים עליה,

היא קיימת ואני לא רוצה בה וזקוקה לה עד מאוד.

פעם אמרו לי "שבי על הכיסא הזה, כל מי שישבה עליו נכנסה להריון"

לא ישבתי.

כעת אני שוב לא אשב, ב"כסא" אחר, במקום שלה.

לא יכולה.

רוצה להיות אתה בכאבה, לנחם, לחבק ולעטוף,

והיא ברזל, ואני כה חלשה לעומתה.

אני מסתכלת בה מעריצה בשקט,

אני מזדהה עם הכעס (עם הכאב לא מתימרת לנסות ) ועוצרת את התחושות מהר.

לה כבר אין, ולי תודה לאל כבר יש, ולא אוכל להתנצל על כך, פשוט לא.

בורחת אל הפחדים שלי, עוצמת עיניים חזק חזק ומתפללת.

רק ש..............

די אל תחשבי על זה יותר!!!

בורחת אל ההקניות, השניצלים, אל העשייה.

שירי לוחמים מתנגנים ברקע, חודרים אל נשמתי מדי פעם כשנופלת החומה.

אני מתרחקת מהסרטים, לא יכולה לשאת את העיניים שלהם.

לא יכולה את ההתבוססות הזו של פעם בשנה,

כי עבורה זה כל יום וכל דקה.

 ******************************************************

אחותו הקטנה הייתה הבייביסיטר של יורש העצר בשנים הראשונות.  בימינו אני בכל פעם מתכוונת ללכת לשיעורי התעמלות שהיא מעבירה, אבל הקדחת הזו של שישי בבוקר.......

עם העיניים של האמא אני פשוט לא מסוגלת להתמודד.  פעם יכולתי בגבורה, ככל שאני יותר אמא אני פחות יכולה.  פחדנית אני, הרי היא נותרת לאט לאט יותר לבד עם הכאב הזה.  מזל שיש לה החברות הפרטיות שלה.  תרוץ עלוב אני יודעת.  רציתי לתת לה את השיר הזה, לא הייתי מסוגלת.  סיפרתי לה שפעם הוא היה גיבור פרטי שלי, שהגן עלי מי שהתעללו בי במשך המון זמן כשהייתי כה קטנה.  הוא הפסיק סיוט שלי... רק אמרתי שהוא היה גיבור עבורי.  אני לא חושבת שיש לה מושג עד כמה או מאיזה כיוון.

לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור את האביר הפרטי שלי....

הוא היה כזה כשהייתי בת 10 ותמיד ישאר כזה בליבי. 

זוכרת את נצנוץ עיניו בפעם האחרונה שראיתי אותו, בתחנת הדלק הסמוכה למושב. עם הרכב החדיש שלו, מחייך אלי ב"שוויץ" התמידי שלו אולם מעבר, עמוק בעיניים, אותו חום וקירבה שאומרת שהוא זוכר, והוא מפרגן....