הכל או לא כלום

הייי

המון זמן לא הייתי כאן. כרגיל שבוע אינטנסיבי עד מאוד והפעם אפילו יותר מהרגיל...  היה בו לילה אחד של כייף אמיתי, חלון מחוץ למציאות בת הקיימא של חיי שנעלם לו כל כך מהר והותיר רק זיכרון מתוק ומתכרבל כזה של חורף, שני כנסים והשתלמות ועוד כל העבודה הרגילה כמובן...  ובאמצע כל הטישיו של הצינון הכבד שחזר לו, הבית המלוכלך בשל הידרדרות במצב שורש כף היד שלי והדלי שאוגר את טיפות הגשם המטפטפות ממש למרכז המטבח המריח ריחות בישול היות וגיליתי לפתע שכל המדף העליון של הפריזר מופשר ומשהו לא בסדר (אז אמא ואני בישלנו מהר הכל לפני שיתקלקל)... באמצע הכל אני כאן.  כן ענננה יקרה, אם אכתוב הכל שוב יישפכו פה מילים לפוסט ארוך שסביר להניח שיחנוק את רוב הקוראים באינטנסיביות שלו.  אז הפעם אמנע מכך.  אני הולכת ולומדת את רזי הסטטיסטיקות ואין לי חשק שמספר התגובות ילכו ויפחתו כאן.

למרות, למרות שאני מזכירה לעצמי שאני כותבת כדי לכתוב ולהיות "עצמי".

לפני כמה דקות סגרתי את הטלפון משיחה עם חברה טובה.  אני "לוקחת" אותה הביתה בכל פעם שהיא מסיימת עבודה מאוחר.  זה זמן האיכות שלנו J..

"אני לא יודעת לשחק משחקים" אמרתי לה.  הכוונה הייתה שאני גרועה במשחקי תפקידים בתוך מערכת יחסים.  לפני כמה שנים , במקום כלשהו לאורך דרך האבנים הצהובות הפרטית שלי – נשבעתי לעצמי שלא אנהל מערכות יחסים מזויפות. אז נכון, אין ספק שכשמשחק הוא בשניים ויש חוקים מקובלים זהו לא זיוף, אולם יש מקומות בהם עבורי אפילו זה כן.

לפני כמה חודשים סגרתי מרצוני מערכת יחסים עם חברה "טובה", כי היא לא באמת הייתה כזו והכל היה מזויף שם מבחינתי, מעיק ולא נכון עבורי.  אז הלכתי משם למרות שאני מכה על חטא עד היום על הנטישה ההיא.

אני לא אכנה מישהו בשם או בסופרלטיב כלשהו אם הוא אינו רואה עצמו ככזה.  מדוע?  היות ואיני מוכנה להיות זו שכופה עליו את המקום הזה בקשר שלנו.

 קשר חייב להיות הדדי, אינו חייב להיות שוויוני אולם כל אחד חייב להיות זה שבוחר את המקום והתפקיד שלו במודע וברצון מלא.

אני לא יכולה לצאת ולהיכנס בתפקידים של קשרים קרובים ואינטימיים.  איני רדיו עם שני כפתורים, זה הרבה יותר מורכב ואני פשוט לא מסוגלת.

אני אכנס לתפקיד ואשאר תקועה שם, וכשהמציאות אינה תואמת – לאן זה יוביל אותי? 

כשלמדתי פסיכודרמה הכלל הראשון היה (טוב אולי לא הראשון) ליצור זמן לכניסה לתפקיד ולא לשכוח לתת זמן ליציאה ממנו !!!  אני יודעת שלא תמיד אני יודעת לעשות את זה לעצמי, או שהמחיר כה כבד שמעדיפה פשוט לא להיכנס לשם וזהו.

ובמקום אחר, תמונה קטנה מהחיים – לשדות ואחרים שמחפשים את הרגע האחד:

הוא עצם עיניו וממלמל משהו בתפילה מלאה

היבטתי בו

פניו היפות,

הפנים שבחלק ניכר מהזמן מלאות תסכול וחוסר אונים מול החיים,

הפעם היו שקטות ורגועות באמצע המרקחה מסביב.

ניסיתי להבין.

קיוויתי שהוא מבקש לעצמו דברים טובים,

דברים אמיתיים שיוכלו להתגשם.

הוספתי תפילה משל עצמי-

שהבקשות שלו יתגשמו

(מודה שקיוויתי שהן בקשות שנכונות גם לי).

ואז ראיתי

היה לו ריס זעיר על היד,

הבנתי כשהוא נשף בו

J

התמימות הזו של הגיל, התקווה, הלוואי ולא היה חייב להתפכח.

אז זהו, אשוב לסיים לקרוא עוד כמה תגובות, אני לא עומדת בקצב ולא בעדכונים שכל כך חפצה להספיק ולקרוא אצל כולם.....

איפה נעלמה לי 2004 ולא הספקתי לחיות אותה?