אתמול כתבתי ולא פרסמתי. לא ברור בדיוק למה, כנראה בשל העובדה שלא רציתי באמת להרגיש, שלא רציתי באמת להיות ועסקתי בבריחה מעצמי במהלך השבת. משהו בי דורש ממני כן לשים זאת על הבלוג, יותר למען לא ארמה את עצמי מאשר למען הקוראים, וגם כי אני כועסת, כועסת על זיוף שמוצאת בניסיון העצמי שלי להיות אופטימית בסוף ה so called post הזה, קוראת עכשיו וממש כועסת על השטויות שלי, לא תמיד "שלא לשמה בא לשמה" , עובדה..... אז הנה מה שכתבתי אתמול בלילה, כמעט בחצות:
למרות שבעבר מעולם לא חגגתי את הסילבסטר או את השנה הנוצרייה או הלועזית או האזרחית, ביומיים האחרונים פתאום משהו אחר זז בתוכי. הייתי צריכה לא להיות לבד, לא לדעת שאני לבד הערב בחצות, לצאת, לשתות ולרקוד ולנסות לשכוח הכל.
תמיד בחגים או אירועים מיוחדים אנו עושים חשבון נפש והם למעשה משקפים לנו איפה אנחנו במעגלי החיים ובזרימתם.
ברכב היום, לאחר שיטוטים משיטוטים שונים היות ופשוט לא יכולתי להיות בבית שמעתי את השיר ממנו אני זוכרת כרגע רק שתי שורות, ויסלחו לי המומחים במוזיקה ישראלית ובכלל, זכרוני הקצר אף פעם לא הפריע לי ליהנות משירים ומוסיקה אולם לא סייע בידי כשרציתי לצטט;
"...הבדידות הופכת אנשים קשים
מעטים יוצאים ממנה נשכרים..."
שתי השורות נגעו בי ולקחוני למקומות שונים ומחשבות פנימה והחוצה.
את הבוקר לאחר ריצה מטורפת של הקניות ביליתי אצל הספרית שחוללה פלאים בשיער שלי ובמצב הרוח גם כן. אחר כך לקחתי את יורש העצר יחד עם בן הדוד החבר הטוב הביתה והכנתי ארוחת צהרים מלכותית ואחר כך התחפפתי מהבית J. פגישת אמצע הדרך עם נמר אחד משוטט, קפה טעים וסלט פטריות מוקפץ, כמה חיבוקים, מתנה יין ותה שאשתה ואחגוג הערב "אתו" ואז המשכתי לחברה אחרת...
ארוחת ערב משפחתית וכך חלף לו הערב.
אני כאן, כוס היין לידי ואני לוגמת ממנה בנחת, אני כאן "אתכם" ובעצם די עם עצמי ומופתעת מאוד שאיני מדוכדכת כמו שחשבתי.
איני עולזת ויחד עם זאת העולם לא קורס סביבי וזה דווקא לא נורא בכלל.
**הערת אגב : מעבר לעובדה שזה סילבסטר ואני הייתי ממש לבד למרות שניסיתי לזכור כל הזמן שהנמר אוהב אותי מרחוק, הוא בכל זאת נישק את אשתו בחצות הלילה סביר להניח. ומישהו אחר גם הוא ניסה לציידני בחיבוקים וחוזק לשנה החדשה – אבל את זה הוא עשה כשהוא יוצא עם אשתו החדשה לארוחת ערב אצל חברה שלהם.
הקדימו למצב הרוח הזה שני דברים:
1) חברים הזמינו אותי להצטרף אליהם, חשבתי להצטרף כי הבנתי שזו חברה טובה עם בעלה ועוד חברה טובה אחרת. ואז הגיעה שיחת טלפון ביזארית שבה הבנתי שממש לא מתאים שאצטרף כי היא כנראה לא באמת רוצה שאצטרף היות והם בעצם 3 זוגות אז מה אני? גלגל 7 באוטובוס?....
2) הבנה ברורה שנופנפתי מקשר שכן רציתי בו. חברה שחשבתי שחברה טובה שלי ערכה ארוחת ערב לשנה החדשה עם חברים. אני לא הוזמנתי. פתאום קלטתי שהיא לא השיבה לאף אחד מהטלפונים האחרונים שלי.. ולא חזרה כשהבטיחה, וגם לפני תמיד אמרה שאצלה הכל בסדר.... מגיע לי כנראה J, המנפנפת נופנפה. והיא זו שאמרה לא מזמן שהקשר אתי כה חשוב לה וכמה היא אוהבת אותי ועוד... אפילו הגיעה עם הכלב והרכב לעבודה שלי רק כי רצתה להראות לי את הכלב שלה (סאן-ברנארד מרשים) והרי אין לי זכות לכעוס על זה, זכותו הלגיטימית של כל אדם לבחור מי החברים שלו באיזה תקופה בחיים. התחושה לא הייתה בשמים אם להיות כנה.
וזהו, אתמול עבר, הלכתי לישון בסביבות אחת, שוקעת לספר שמעצבן אותי וקמתי היום בחצות היום. בחיי, בשעה 12:00... איך יכולתי לישון כל כך הרבה עדיין איני מבינה. בשעה שלוש וחצי אחרי ארוחת צהרים עם אימא שוב חזרתי למיטה וישנתי עד 18:00 !!! ממש ישנתי לי את השבת הלאה.
כל השבת הזו, סגורה לי כאן בחדר למעט הזמן שיוצאת להביא משהו מהמטבח, או הולכת לאימא (בשירה מאחורי הקיר) ויש לי יותר מדי זמן לחשוב אז מנסה להעלם מעצמי בכל מני דרכים, שקוף.
ביליתי את הערב בצפייה בטיוי עם אימא, נהניתי עד מאוד מהפרק הראשון בסדרה "חדר מלחמה" שדומה ומועתקת מאוד מ"הבית הלבן" ובכל זאת לא הופרעתי מהעובדה, שנונה, שחקנים טובים ומאוד ישראלי ודינאמי. אימא שלי לא במצב טוב, היא מידרדרת ואני מכירה היטב את הסימנים. פתחתי פה לשטן בכך שחגגתי התאוששות שלה...... ואני שונאת את עצמי על תגובות הדחייה שאני חשה כלפיה, והכעס והטינה על שהיא מוותרת לעצמה, כשלא באמת תמיד ברור עד כמה האחריות באמת עליה ומתי לא.
מזל שמחר יום ראשון J........................
עכשיו אולי אלך שוב לישון, כתיבת הפוסט הביאה אותי חזרה לרצון להעלם קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
