אני מסוג האנשים שמעמידים את הרגשות שלהם מעל ההיגיון שלהם.
אני זוכרת את עצמי עושה את זה מאז ומתמיד, לפעמים זה היה משתלם ולפעמים פחות.
אצלי, מי שהיה מנצל את הרגשות שלי היה משתווה איכשהו לחילול משהו קדוש.
עם הזמן שעובר מתחילים להבין שמשהו לא בסדר בתפיסה הזאת.
כאלו, הכל בסדר, אבל לא לחלוטין. משהו לא לגמרי עובד בכל הסיפור הזה.
ככל שמתבגרים הכל פתאום מתחיל להסתבך, לכל דבר יש את הסיבה שלו,
את הנסיבות שלו, את ההשלכות שלו... לכל החלטה, לכל מילה יש איזשהו משקל.
בגלל כל המורכבות הזאת שנוצרת, פתאום מבינים שלא הכל עובד לפי הרגשות.
אצלי לפחות, מתחילה להיות ההארה הזאת. עדיין בתהליכים, אבל התחלה זה כבר טוב.
כחלק מהתהליך הזה שאני מנסה למצוא סוג של הגדרה לעצמי, לאישיות שלי,
כשאני מנסה להתמקם ולהבין מי אני בכלל, סוג של מסע עצמי אל תוך עצמי,
התחלתי להפנים לאט - לאט שלמרות שאני עוד שניה בת 19 ואני בשלבי סיום מגיל הטיפשעשרה,
מבחינת התפיסה שלי של אנשים, אני עדיין תמימה כמו ילדה בת 12. עדיין לא הפנמתי את המורכבות של העולם,
אני עדיין חיה בפשטות של העולם של הילדים. לא חושבת שתפיסת העולם הזו נובעת מזה שאני בת יחידה לאם חד הורית,
שניסתה בכל כוחה להראות לי עולם ורוד והגנה בגופה מכל מי שניסה לשבור את המסך האופטימי שנבנה סביבי,
אבל לאט - לאט אני מתחילה להשיל מעצמי את הקונכיה הזאת באופן עצמאי.
אנשים כבר לא תמימים כמו שהיו פעם, יש המון אנשים בעלי אינטרסים כאלה ואחרים,
אם זה כסף, אם זה סקס, אם זה תועלת אישית... לא תמיד זה כמו שזה מוצג.
אני בתחילת פרק חדש של מודעות עצמית שהאימפולסיביות שלי 'ללכת בעקבות הרגשות' צריכה להעצר באיזשהו שלב,
כי חלק מהפגיעות מתחת לחגורה שאני סופגת מקורן דווקא מפה.
התובנות של הלילה...
כינוי:
יוליוס קיסר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
