וואו אני לא מאמינה שאני פה.
יום אחד חשבתי לעצמי על כל הבלוגים שלי בעבר שעשיתי והחלטתי לבדוק אותם שוב, לראות איזו ילדה קטנה הייתי פעם.
יש בלוגים שאהבתי ויש פחות, והכתיבה שלי מזעזעת אני חייבת להגיד.
אני כבר בת 20 עכשיו ועברו כבר חמש שנים מהבלוג הראשון שלי, אם לא יותר, וזה הזוי שהבלוג הזה הוא מגיל 18. אבל זה הבלוג הנורמלי היחיד שאשכרה היה לי.
מוזר לראות את כל הדברים שכתבתי כאן, ועכשיו אני מבינה שהכל היה שטויות, שצריך לקחת הכל בפרופורציות.
טוב אז בנוגע לחברים שלי שהיו לי בפוסט הקודם...
אני כבר לא איתם, התנתקנו ועכשיו יש לי חברים חדשים, מחבר שלי. וכן אנחנו כבר 3 וחצי שנים ביחד- מדהים.
אני עוד מעט עומדת להשתחרר ולהתחיל את החיים שלי.
בתכלס לא באמת אכפת לי מהבלוג הזה ולא באמת חזרתי, ואני לא באמת רוצה שמישהו ייקרא את זה.
אבל אחרי סבב ארוך של בלוגים מוזרים והזויים הייתי חייבת לכתוב איזה משהו , עלי ועכשיו.
אין יותר מדי מה לכתוב גם. התבגרתי אני חייבת לציין, טוב לי עכשיו ואני כבר מתה להשתחרר מהצבא ולהיות אחראית על החיים שלי (אני גם משקית ת"ש דרך אגב, וזה ממש לא תפקיד קל)
בטקס יום הזיכרון הלכתי לבית הספר וראיתי שם את כל החברים הישנים שלי.
עם כמה שלא סבלתי אותם בעבר אני די מתגעגעת. כמובן שאני לא רוצה לראות אותם באופן שוטף אבל מיד פעם, לראות אותם ככה.
אחד מהידידים שהיו לי בחבורה הזאת נמצא איתי בבסיס, והוא רודף אחרי. שזה נורא מוזר אני מכירה אותו כבר כל כך הרבה זמן, והוא עבר ביחד איתי את התהליך עם חבר שלי. החברות שלי במשרד אמרו לי להפסיק להתכחש ולראות את הכל כמו שצריך- שהוא רוצה אותי.
די מוזר אם להגיד את האמת.
אבל חוץ מזה לא הרבה השתנה, או שכן אבל זה נהפך לי לשיגרה כבר הרבה מאוד זמן.
אם הייתי מסוגלת הייתי מוחקת את כל הבלוגים האלה, אבל זו מי שהייתי פעם אז זה די קשה לי, למרות שאם אני אקרא את כולם עכשיו אני אבין עד כמה ילדה קטנה הייתי ועד כמה זה משפיל, כשאני מסתכלת אחורה.
בכל אופן רק רציתי לכתוב עלי ועל התקופה שלי עכשיו, ועל זה שהשתנתי. לא שאני צריכה לקבל דין וחשבון ממישהו, אבל זה בשבילי, בכל אופן.
אז היה נחמד, היה כיף (פעם), אבל מתבגרים ואין מה לעשות.
וטוב לי עכשיו ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
