I'm Not Stupid

הרוצח פסח על יד הדלת. ראיתי את הצל שלו מגיח מאחוריו, מתגנב אל תוך נעליו, מנסה לסבוך רגליו.

הוא תופף בכבדות על הרצפה השזורה ברקמות חיי, משאיר תביעות רגליים עמוקות היוצאות ונכנסות אחר כל פסיעה, מזכירות ברחשן את מערבולת הרוח השוררת אחר הרגש העוטה, שהולך וגובר בנתיב הבדיה.

הוא סובב מפתח באחד ממנעולי הדלתות ונכנס אל אותו חדר אשר דלתו הייתה מקולפת ומשוסעת.

שריקה חרישית שורבבה משפתיו - מזמור התקווה של הנחשק והמתוק, טווה מילותיו ברבדי קותלי החדר הבשרניים והפועמים, מחכה כי אלו יתמזגו עם פעימות הקתלים, יהפכו שריקתו לחלק מסימפוניית טבעו של החדר.

הוא שהה שם, יודע שאני גם כן יודעת וחשה, בו מפלס דרכו אל שאר חדרי ליבי ונשמתי, מחזיק שפיותי וכל אחת משניות אהבתי,

יודע כי אינני רוצה לתת לו את המפתח לדלת אשר גורלה להיות נעולה אחריו.

אז, רוצח,

נשק אותי,

ורק אמור לי שאני זוהי הרוצחת שלך.

מוזר OR WHAT?

תקופה לא קלה. לא קלה בכלל. אני מגיעה למסקנות כושלות מהר מדי.

דאמיט. :)