"בוקר טוב" שמעתי את אמא צועקת ועוברת בין חדר לחדר כמו שנהגה לעשות בכל בוקר כשהיה בי''ס.

שפשפתי את עיניי וקמתי באטיות מהמיטה, מפהקת.

"תישארי היום בבית" אמא נכנסה לחדר כשראתה שאני ערה.

-"נו ומה היא אומרת?" "שזה לא נראה לה ושזה צריך להשתנות" "לקחה קשה את העניין, הא?" שמעתי צעדים מתקרבים, "היא באה.. חייבת לנתק, ביי" לאחר שנייה סגרתי את הפלאפון.

~

דפיקה נשמעה על דלת חדרי –"מה?" שאלתי בחצי צעקה, אני במין ריב עם אמא מאז מה שקרה בבוקר, "אוכל, בואי" היא ענתה ושמעתי אותה מתרחקת.

- בבוקר, היה לנו מין ריב כזה, היא אמרה משהו על אבא ואני, באופן לא מוסבר הרגשתי צורך להגן עליו, וככה בערך זה נגמר.

"מה שלומכם ילדים?" אבא חייך אלינו כשישבנו בשולחן – יכולתי לראות שהוא נזהר לא להחליף מבטים עם אמא; בטח רבו שוב או משהו, זה כבר לא חדש.

-

הלכתי בצעדים איטיים לעבר הפארק, קבעתי עם שירי להיפגש עוד חצי שעה, אבל מחוסר רצון לשמוע את הצעקות הבלתי פוסקות בבית, יצאתי מוקדם.

לאחר כמה דקות ראיתי את שירי מתקרבת ומתיישבת על הספסל, "מה קורה?" היא חייכה ונשקה ללחיי –"בסדר.. את יודעת" אמרתי עם חיוך מזויף, שירי יודעת עד כמה קשה בבית, אבל לא עד כמה המצב בין ההורים עצמו קשה.

"את לא יכולה לשקר לי.. אני רואה שעובר עליך משהו" היא אמרה אחרי שישבנו כמה שניות בשקט –"את יכולה לספר לי הכל, באמת!" חשבתי כמה שניות אם לספר או לא, ואז הגעתי למסקנה שבשביל זה יש חברות, בשביל שיעודדו ויתמכו – ואני יודעת עד כמה שירי כזו.

"המצב בבית קשה – אמרתי בשקט – אמא ואבא רבים בלי הפסקה, הצעקות רק מתגברות מיום ליום.. קשה לי עם זה, אני יודעת שהם יפרדו במוקדם או במאוחר, אבל אני לא רוצה" הרגשתי כמה דמעות זולגות על חולצתי, שירי ניגבה אותם וחיבקה אותי, "הכל בסדר.. והכל יהיה בסדר, באמת, אם זה מה שצריך לקרות, הם יפרדו וזה לא משנה כמה תנסי לעצור את זה" היא אמרה חלש ושקט, רגוע.

"מה אני אעשה?" אפילו שדבריה עודדו אותי, הדמעות לא הפסיקו לרדת -"תתגברי, שירה, אין דרך ואפשרות אחרת" היא הרחיקה אותי ממנה בחיוך "רוצה להסתובב קצת?" הנהנתי והתחלנו לטייל בפארק שבאמצעו היה אגם.

-

"נו, ובסוף מה היא אמרה?" צחקתי, "שהיא לא מפחדת.. או משהו כזה" שירי צחקה גם היא -"טוב, כאן דרכנו נפרדות" היא אמרה בטון שניסה להיות דרמטי לאחר שהגענו לחלק שבו היא פונה ימינה ואני שמאלה.

"ביי מותק" היא נשקה את לחי שמאל שלי, "להת', ונדבר" חייכתי והתחבקנו חיבוק קצר.

~

כשהגעתי ממש קרוב לביתי ראיתי את איתי וחבר שלו עומדים לא רחוק, 'איך הם הגיעו לפה?' הרהרתי לעצמי, ראיתי שהם מסתכלים עליי והתאמצתי לשמוע מה הם אומרים.

"..תי ונו מה אני אעשה, היא זו שזרקה אותי, אין לי משהו לעשות" איתי אמר בכעס.

"שתדע לך שאתה תשלם על זה ביוקר – הנער שעמד לידו גיחך – אם אתה לא מקבל אותה חזרה, אני ניצחתי בהתערבות!"

התערבות?

הרגשתי מבולבלת, אני הנושא להתערבות? או שאני מדמיינת?!

תגובות, בבקשה?