על החיים דרך השירים

לא יכול להוריד ממך את העיניים/מאיר אריאל 

לא יכול להוריד ממך את העיניים
מעינייך הנראות כתגליות
לא יכול להוריד ממך את העיניים
משפתייך המפיקות מרגליות

באמת אחרי כל כך הרבה שנים
אפילו מהבוקר עוד לפני שתרחצי פנים
וביושבך ממלמלת למראה
משתנה כל שניה כל תנועה

לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתמגנט
לא יכול להוריד ממך את העיניים
רק יותר ויותר מתהפנט

וכשכבר נדמה לי שאני עולה על
השביל שאלי גנך הסודי אותי יוביל
דוקא אז את מכה אותי בסנוורים
בקסמי הפשטות של הדברים

ארגוני נשים מתנפלים עליבתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול
הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיני

וכשאת תופסת מרחק את לא כאן בכלל
אז אני כמו החתן המרחף מהציור
של מארק שגל
זה לך אות: כל מקום בו תלכי
תדרכי תעמדי ופתאום תחייכי

לא יכול להוריד ממך את העיניים
יפתי יפתי יפתי
לא לא לא לא לא אוריד ממך את
העיניים
יפתי יפתי יפתי

בלי רחמים, לוטש עיניים, חודר במבטך כל חומה? זה קורה כשנגלה אל מול עינייך מראה
לא רגיל, כזה שאתה לא נתקל בו בדרך כלל. אולי מאוד מוזר, אולי מאוד קשה, אולי מאוד
יפה. אולי כל אלו ביחד. ואז אתה פשוט לא יכול להסיר מבטך מאותו מושא שנגלה אל מול עינייך, גומע כל פרט, מלקט כל שביב של מידע ויזואלי שמתגלה מולך ומצלם תמונה מנטלית היישר אל ערמת הזיכרונות שבראשך. תאר לעצמך שאותו מראה משמים, מתמיהה, מפליא, שנגלה אל מול עינייך ממשיך להתגלות שם כל בוקר כשאתה מתעורר; כל ערב כשאתה הולך לישון. ואתה פשוט לא מאמין שהיצור היפה הזה הוא שלך. אתה מסתכל עליו כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. ולא משנה שכבר בהית בו שעות, ביצור הזה, אתה ממשיך ולומד דברים חדשים בכל מבט.

 כל כך פשוט המשפט הזה, לא יכול להוריד ממך את העיניים. פשוט לא יכול. כנראה שהוא גם לא רוצה להוריד אותן, אבל מדובר בתחושה חזקה מכך: פשוט לא יכול. לא יכול להוריד את העיניים מעינייך הנראות כתגליות. תגלית היא דבר חדש: המצאה, חידוש. העיניים שלה הן כמו תגלית: אין עוד עיניים כאלו בעולם, הן מרעישות ומהוות גילוי חדש לכל מי שזוכה במבטה. ולא רק העיניים הן מושא המבט: קודם כל העיניים, אבל אז גם השפתיים. השפתיים שמפיקות מרגליות. ואיזו בחירה יפה במילה "מפיקות". השפתיים הן ישות משל
עצמן אשר מייצרת, מצמיחה ומולידה פנינים, נפלאות. פניני חוכמה? נשיקות טעימות?

נטול מסכות, כיסויים, הגנות. יש משהו מיוחד בלהביט במישהו שכרגע קם. הפנים עוד מעט רפויות, השפתיים מעט תפוחות, העיניים עדיין קצת עצומות: עוד לא השלימו את המעבר בין העולם של בפנים לעולם של בחוץ. אולי לכן אתה גם קצת יותר פגיע בבוקר. כי אין איפה ואיך להסתתר. זה פשוט אתה, בצורה הכי כנה שאפשר. לאהוב ברגעים הראשונים של הבוקר, זה לאהוב באמת.והיא כל הזמן משתנה. כמה אנשים הם דבר דינמי. גם אחרי שנים של הסתכלות והתבוננות ולמידה, עדיין היא משתנה בכל תנועה ובכל שניה, עדיין מגלה, עדיין מפתיעה.

 זה כמו חידה שהוא מנסה לפענח, ללמוד את תווי פניה ואת דרכיה ואת מסתורי אישיותה. מנסה להיכנס לשביל שלה, להתקרב. גם אם אין ביכולתך להבין עד הסוף מישהו אחר, עצם הרצון להיכנס בדיוק לנקודת המבט של מישהו אחר, עצם הניסיון מביע על קרבה כה עזה. ובדיוק כשהוא כה קרוב לפיצוח החידה הזו, היא מגלה לו: אין פה כלל חידה. הקסם הוא הפשטות. זו אני וזה אתה ופתאום זה אנחנו.

ובהומור קל מספר כיצד הפעולה הזו, של פשוט להסתכל בה ממלאת את כל עולמו, לא נותר בו עוד פנאי לעיסוקים אחרים, חשובים ככל שיהיו. כי להסתכל עלייה זו משימת חיים בפני עצמה. משרה מלאה.

מאבד את יציבותו? מאבד כל אחיזה בקרקע כשהיא לא איתו? כשאתה מרחף אתה מעל הכל, רואה הכל, והכל רואה אותך, וכך בכל מקום אליו היא תפנה היא תחייך. כי לא משנה כמה רע את מרגישה, ולא משנה כמה את רחוקה עכשיו, מספיק רק להביט למעלה ולהיזכר שיש מישהו שלא מצליח להוריד ממך העיניים.  

http://www.youtube.com/watch?v=SDTHunBmslc

נסיעה ארוכה,
לפחות שלוש שעות עד שמגיעים מתל אביב לטבריה. ביום רגיל יכולתי אפילו ליהנות
מהנסיעה הזאת, אבל כשאני חסרת מנוחה, לפני אירוע גדול ומכריע, כשחוסר שקט זורם לי
בדם, נסיעות ממושכות זה לא דבר פשוט. לפחות יש לי מוזיקה, שמעבירה את הדקות ונותנת
למוח כמה רגעים של הפוגה. באמצע השיר השני, במהלך התופים הרועמים של הקילרס, אוזניה
אחת שותקת. שומעים רק באוזן אחת.

להאזין למוזיקה דרך אוזניה אחת בלבד זה פשוט משהו שאי אפשר לעשות. זה לא כמו להביט על העולם דרך
עין אחת, אז אמנם שדה הראיה צר יותר אבל עדיין כל המידע מתקבל; אולי זה כמו להביט
על העולם דרך חרכים שבין האצבעות, כשחלקים שלמים נעלמים לך ואתה צריך לנחש אותם.
להקשיב למוזיקה דרך אוזניה אחת זה כמו להתקלח במים פושרים או לאכול פרוסת לחם
שהתייבשה. וזה לא מחלחל לתוכך. אתה עדיין יותר מידי... בעולם שבחוץ. המוזיקה הופכת
להיות משנית, שקטה מידי או רועשת מידי באוזן, אבל לא סוחפת אותך איתה.

העברתי ככה שעה וחצי של נסיעה. לא באמת נהניתי מהמוזיקה. לא באמת הוסחה דעתי. עדיין הייתי
מודעת ביתר שאת לכל טלטלה של האוטובוס, לשיחת טלפון של האישה שישבה לפני ותכננה
לפרטי פרטים מסיבת הפתעה, לילד שבוכה בספסל האחורי ולשמש שכל כמה דקות מסתננת
ונוחתת על העין שלי ואז שבה ונעלמת. ניסיתי לתקן את האוזניות. להדק את החיבור,
להזיז ימינה ושמאלה, להטות לכאן ולכאן, ודבר לא עבד. ניסיתי להרים ולהוריד, לשנות
כיוון, להחליף בין הצדדים, ללחוץ ולהרפות, ושום דבר לא עזר.
עד שלפתע זרם המים החמים התחיל לבקוע ולשטוף אותי ופתאום המוזיקה בוערת משני
הצדדים וזה בדיוק כשתום יורק פוצע בקולו והגיטרה והזעקה. ואסור לי להזיז את האגודל
והאצבע, שמחזיקים את חוט האוזניות בדיוק בזווית הנכונה על מנת שהמוזיקה תגיע לשני
הצדדים. ככה הצלחתי להעביר עוד שיר וחצי, עד שרוב מחשבותיי הפכו מתרכזות באצבעות
הקפואות, תחושת עקצוץ קלה התחילה לבצבץ לה באגודל, תנודה קטנה, בלתי רצונית, כמעט
לא מורגשת, והזווית המושלמת מופרת ואין מוזיקה. נותר אולי הד מרוחק שלה, צללית, באוזניה אחת.

את כל חמשת השירים של הביטלס העברתי בניסיונות למצוא את הזווית הזו שוב ונחלתי אכזבה. היו
רגעים של הבזקים, אבל הם לא נמשכו יותר משניה בודדה. השמש התגברה וכעת הייתה ללא
הפסקה מוכוונת הישר אל תוך עיני. גם נהיה לי קצת חם. החלטתי לוותר. המשכתי להקשיב
לכאילו מוזיקה שבקעה מאוזניה אחת שלי, מחליפה בין אוזן ימין לאוזן שמאל כדי לא
לקפח אף אחת. מידי פעם שבתי לנסות, מתעצבנת, מנתקת ומחברת, מסובבת, אבל האזניות
בשלהן: פג זמננו. אם אין אחת – גם השנייה לא שווה.

זה היה בתחילת בוהימיין רפסודי, אם אני לא טועה, שפתאום האזנייה חזרה לעבוד, מעצמה. הייתי בשלבי
נמנום והתעוררתי באחת, משתדלת לא לנשום כדי לא להפיג את הקסם. כינורות, תופים, קול
גבוה, קול נמוך, גיטרות והרמוניה מושלמת התחילו להישפך ולזרום לתוכי כמו תה חם
ביום סגריר. נשמתי, והתיישרתי בכיסא בעדינות כדי לא להפסיק את זה, והמוזיקה לא
פגה. לא כשהכינרת הופיעה בחלון שלי, ולא כשהגענו סוף סוף ליעד. התענגתי על צלילי
הפסנתר והקול העוצמתי וכל הזמן הזה לא הצלחתי להתנתק מההרגשה שהדהדה ביי, שכל מה שקרה כאן עם
האוזניות, הוא בעצם מטאפורה, משל למשהו אחר, שלא הייתי בטוחה לגמרי מה הוא.