הרס עצמי. ואכזבה. ורוע. בן אדם אחד, אני, כולו רוע. כמו שד רע. בן אדם אחד, מלא שומן, אני, ילדה מגעילה. חולנית ומעוותת.
ואני אפילו לא יודעת למה אני כזאת פתאטית ועוד יש לי אומץ ללכת לשאול אנשים איך יש להם יש את האומץ לפגוע בי ככה. כשאני אשמה בהכל. כן, אולי לפעמים יצא לי לחשוב שלא יודעת... כל מה שעברתי זה רק קובץ רגשות שהצטבר והצטבר עם השנים והביא למה שאני היום? אני לא יודעת.
אין בי שום דבר מיוחד. מי שם לב אליי בכלל? אני כלום. פשוט כלום. ילדה מטומטמת. ילדה דפוקה שדבוקה לעקרונות מטומטמים ומאמינה בהם כמו כלום. ואני כלום. אני סתם.. יש לי לב בכלל? לפעמים בשעות הקטנות של הלילה, אני לא יודעת אפילו מה לעשות עם עצמי. אז אני פשוט חושבת. חושבת על העתיד, על העבר, על הכל.. והדמעות פשוט יורדות לבד... אי אפשר להפסיק, אי אפשר פתאום לברוח
כל כך הייתי רוצה להעלם בשקט לבד
שאף אחד לא ישמע שאף אחד לא יזכור
מי צריך בכלל לזכור כישלון כמוני?
בחיים לא התאהבו בי. בחיים לא התאהבתי.
מתחננת למציאות אחרת. לקום לבוקר חדש. שיהיו לי חברים, שאנשים יאהבו אותי ויקבלו אותי ויעריכו אותי כמו שאני.
אבל דאמט. עד שאני לא אשתנה זה לא יקרה.

אין לי ערכים, אין לי בטחון עצמי, אין לי כבר כלום. ילדה ריקה ומכוערת.
its not too late, its never too late.....?

-