|
 כינוי:
LonelyRoad מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
ולעולם לא תדע עד כמה זה כואב להרגיש מאחור. להרגיש דחוי. שלא מזמינים אותך, שלא מדברים איתך, שלא שמים לב לקיום שלך בכלל.
והכאב האמיתי... הוא לדעת שנפגעת מאחד האנשים שקרובים אליך. אחרי מה שקרה, הוא כבר לא קרוב, זה רק זיכרון.
הרגשה מגעילה שמציפה ומרוקנת אותך.
"מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי האומר, זו האמת שלך
לא לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע את כל הסובב אותך".
| |
וזה עוד פעם קורה.. הקטע הזה. אני שונאת לגשת לארון הבגדים. שונאת להתלבש. שונאת לצאת מהבית. אבל יש ברירה? ואז מתחילות המדידות הארורות האלה... אני אלבש חולצה, ואוריד, ואלבש עוד אחת, ואוריד, וזה לא נפסק... שום דבר כבר לא מחמיא. הדמעות כבר עולות לי לעיניים. אני משתדלת לא לבכות, בשביל מי? מה זה יקדם? חנוקה מדמעות, עצובה, מרגישה כבדה ואשמה, אני פורשת לבגדים הגדולים שלי ויוצאת מהבית.. הלוואי שיכולתי להיות שלמה עם עצמי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
