לבלוג הזה לא נכנסתי כבר כמה שבועות, ובכלל סתם ניסיתי לרגע לשחזר סיסמה בנסיון השני העיניינים הסתדרו והנה אני כותבת פה שוב.
החודש האחרון. מה-20 לפברואר עד להיום. כולו אמוציונאלי לחלוטין, ואני איכשהו עדיין קצת במצב שהוא השאיר אותי לפני חודש, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, בעיקר כי הוא עדיין אצלי בראש.
יש לי המון מה לספר לו, אבל אין שם אוזן שתקשיב.
זאת רק אני וכל האנשים האלה שהם לא הוא, ולא יקשיבו לי כי דברים קטנים זה לא דבר חשוב.
באמת אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו. זה שמישהו ירצה להקשיב לי, בלי שום סיבה אנוכית,בלי הדדיות או רצון לומר גם.
רק אני והבחור שהמקשיב כי ככה זה.
מצאתי את עצמי אתמול מבלה עם חברה טובה וחבר שלה. אני לא בטוחה למה אבל הם דיי התעקשו שאני אבוא, אז באתי, סוג של גלגל שלישי ביניהם.
הלכנו למקום קטן בדרום-דרום תל אביב. השתעממנו ונטשנו למוסד.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי עם בחור רנדומלי, חודש ימים בדיוק מהפעם האחרונה שראיתי את הבחור שהשפיע עלי כל כך בחורף האחרון, וכל מה שאני יודעת על בחור רנדומלי זה איך קוראים לו ומאיפה הוא בארץ.
ממתי אני כזאת, ועוד יוזמת, ולא איכפת לי שאנשים שאני מכירה רואים אותי עם אדון רנדומלי בשיא התשוקה.
זה נגמר בשיחה עם נהג מונית נחמד על למה נכשלתי בטסט ההוא.
קמתי אתמול במין חרדה , היה לי חלום נוראי. חלמתי שמישהי מהכתה שלי מתה. וזה לא בגללי במדוייק, אבל יש לזה קשר הדוק אלי. זה היה נורא. לא הצלחתי להשתחרר ממנו ולהתארגן כמו שצריך לשיעור פסיכולוגיה, יצאתי באיחור ודידתי לבית ספר בהרבה יותר זמן מבדרך כלל. מיד אחרי שבאתי המורה שיחררה אותנו.מיותר כמו הכל בערך לאחרונה.
איבדתי קשרים עם המון אנשים, קצת בגללו וקצת בגללי. אולי בעיקר בגללי, ועכשיו נורא לבד לי פתאום כשהוא לא פה. פתטי מצידי , אי אפשר שלא לומר. כי בכל זאת עבר חודש.
ישבתי עם אמא היום באוטו וחיכינו לאבא שיגיע. היא אמרה לי שהיא לא סומכת עלי יותר. אמרה שאני כל הזמן משקרת לה ושהיא לא מכירה אותי יותר. התחלתי לבכות כי האמת שזה נכון. כבר חודשים שאני משקרת לה, על הכל בערך. על המקומות שאני מבלה בהם, האנשים שאני בקשר איתם, לימודים.
אני לא כנה וזה נהיה קשה.
ואולילאכדאילאשתמחר. ואין לי אומץ. איך מספרים לאבא שהחודש האחרון
היה מבלבל מכדי ללמוד מתמטיקה, ועכשיו זה נכשל.
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות היום. ובכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
