שלום לכל הקוראים, 
לאחר שקראנו את הפרק הראשון הבנו שלהתחלה זה ממש קצת ושחסר עוד ידע התחלתי,
אז החלטנו לעשות פוסט פתיחה מחודש עם פרק כפול! 
בנוסף - חשובות לנו מאוד התגובות שלכם. לכן אנו נכין לכם מבצע.
העשרה קוראים הראשונים שיגיבו, יקבלו לינק שיעוצב על ידי נעה.
קריאה נעימה,
צוות ג'יין :)
פרק א' - פרק כפול
תמיד כשהייתי מסתכל על ההורים שלי בתור ילד קטן,
הם נראו לי כמו זוג משמיים.
לא חשבתי שאולי פעם הם לא היו יחד, ושאולי מישהו אחר בכלל שידך ביניהם.
וכשדיברתי עם דודתי, דנה, ביום הולדתי הארבע עשרה, הדברים שהיא אמרה לי נשמעו כל כך מוזרים, ואפילו מטורפים...
"אני כל כך שונאת ימים ראשונים" אמרה עלמה, שוכבת על גבה, שרועה עם הראש הפוך על המיטה המבולגנת שלי. היא התבוננה במבט ריקני בתמונת השער של הירחון החביב עליהן, בוהה בהערצה ותסכול בדוגמנית שעל גביו.
"כמה שעות של איפור וסירוק היא עברה לדעתך לפני שהתמונה הזו צולמה?" היא שאלה.
"אמ... אני מנחשת שלפחות 4... אולי יותר..." עניתי, והמשכתי לארגן את ספריי.
באותו היום היינו אמורות להגיע אל בית הספר התיכון בו נלמד, כדי לגלות לאיזו כיתה נשתייך באותה השנה, ולערוך היכרות עם חברינו החדשים לכיתה.
"את חושבת שכללו את כל הבקשות שלי?" שאלתי, חשש קל נשמע בקולי.
"את מתכוונת לשאול אם יכול להיות ששיבצו אותך בכיתה עם כל החברות שכתבת על הפתק?" השיבה לי עלמה בשאלה.
"כן, לזה התכוונתי." אמרתי, פונה למיין את המחברות.
"לא." אמרה עלמה בפשטות, ופתחה את הירחון בעמודו האמצעי.
"לא? למה?" שאלתי, ובשלב זה, כבר נשמעה פאניקה מוחלטת בקולי.
"כי ביקשת שש בנות, והיינו אומרות לכתוב על הפתק רק ארבע".
"הו... לא חשבתי על זה..." אמרתי, "ואת חושבת שיכללו רק את הארבע הראשונות?"
"כן... זה נשמע הגיוני" היא השיבה, בעצמה מתחילה להראות סימני לחץ.
"למה הן מתעכבות?" שאלתי, מתבוננת בשעון.
"הן הבטיחו להגיע בעשר, והשעה כבר עשר ועשרים...".
"את מכירה אותן, אני מניחה ששחר לא התעוררה..." השיבה עלמה, בניסיון לעודד אותי. חייכתי, ובאותו הרגע צלצל פעמון הדלת.
"אני פותחת!" צרחתי, ורצתי בשיא המהירות במורד המדרגות, עלמה אחרי, מעט רגועה יותר.
פתחתי את הדלת לגלות את שלושת חברותינו הטובות. שחר, רות וקרין עמדו מחייכות, וכל אחד שהכיר אותן היטב כמו עלמה וכמוני, יכול היה לחזות כי עוד מעט יגיעו ההתנצלויות המתחנפות על האיחור.
"יעלי!" צעקה קרין והתקדמה לחבק אותי. "כמה זמן לא ראיתי אותך!".
"קרינוש, לפני יומיים נסענו יחד לקנות בגדים לבית הספר" אמרתי בגיחוך.
"כן... נכון, אבל בכל זאת התגעגעתי!" אמרה בקצרה ופינתה את הדרך לחנופה של שחר ורות.
"סליחה שאיחרנו..." אמרה רות ושלחה אליי מבט תמים. "אבל שחר, התבלבלה במספרים של השעון אתמול בלילה, וכיוונה אותו לשעה מאוחר יותר!"
רות הסתכלה על חברתה במבט כעוס.
"אני מצטערת! הייתי ממש עייפה ולא שמתי לב!" אמרה.
"בסדר, אני לא כועסת עליכן, אבל אנחנו ממש לחוצות!" אמרתי, כמעט מקפצת במקומי, שערי השטני מתנפנף באוויר.
"יותר נכון, יעל ממש לחוצה" אמרה עלמה, וחייכה.
"ובצדק!" הזדעקה קרין. "תראו את השיער שלי!" אמרה, ומשכה בקווצת שיער פרועה.
"את צודקת," אמרה מיד עלמה. "זה מצריך החלקה מיידית".
כולן עלו לחדר שלי, והתחלנו להתארגן. עלמה ישבה והחליקה לקרין את השיער במחליק, אני קלעתי את שערה של שחר לשתי צמות, ורות דאגה לעשות הרבה רעש, ולהצחיק אותנו. לאט לאט התגנבה השעה שתיים עשרה לשעון, והתארגנו ליציאה.
אמה של שחר חיכתה בחוץ, מוכנה להסיע אותנו למפגש.
"היי רחל" אמרנו, מתיישבות במכונית. עלמה, הגבוהה ביותר זכתה כרגיל במושב הקדמי. דנו בנושא החלוקה לכיתות, משתדלות לדחות את הרגע שבו נצטרך לגשת אל רשימת השמות ולבדוק לאן אנחנו משתייכות.
הגענו למגרש החנייה של בית הספר, ולא ניתן היה לחכות יותר. השעה כבר הייתה שתיים עשרה ורבע, והמפגש שלנו עמד להתחיל בשתיים עשרה ועשרים. יצאנו מהמכונית, מעט רועדות. אפילו עלמה, מלאת הביטחון העצמי, נראתה מעט לחוצה. התחלנו ללכת, מחזיקות ידיים, לעבר שער בית הספר.
עלמה הגבוהה, אדומת השיער וירוקת העיניים באמצע, משני צידיה אני, יעל, השטנית תכולת העיניים ושחר שחורת השיער, ובצדדים רות הבלונדינית וקרין הברונטית, שערה חלק כעת, הודות למחליק השיער של עלמה.
'תיכון עממי ע"ש חיים נחמן ביאליק' נכתב באותיות בולטות וגדולות על הבניין המרכזי. בכניסה למבנה עמדה קבוצה ענקית של ילדים, דוחפים ומנסים לגלות באיזו כיתה שובצו. בצדדים ניתן היה לראות כמה בנות בוכות ומתחבקות, וכמה יושבות ומדברות. המראה רק הלחיץ אותי, ואחיזתנו התהדקה.
לאט לאט התקדמנו, וכל אחת פנתה לרשימה אחרת כדי לבדוק אם אנחנו רשומות שם- או לפחות אם כמה מאיתנו רשומות שם.
עלמה חזרה מיד והודיעה כי אף אחת מאיתנו אינה בכיתה ט' ראשונה.
רות חזרה ובישרה בשמחה כי איננו בט' שש, ושחר וקרין אמרו כי בדקו את הרשימות של הכיתות החמישית והרביעית. עמדתי קפואה במקום, מפוחדת מכדי להעז לצעוד קדימה להתבונן ברשימות של כיתה ט' שנייה ושלישית.
לבסוף העזתי, ומבט קצר גילה לי כי כולנו שובצנו בכיתה ט' שתיים.
צרחנו באושר, וחיבקנו אחת את השנייה בחוזקה. הסיוט נגמר, וכעת, גרועים ככל שיהיו חברינו האחרים לכיתה, אנחנו יחד.
תכננתי להיפגש כבר שם עם חברי. לא הספקתי להתעורר, והם סיכמו שילכו בלעדי. ממתי חשוב להם להגיע בזמן למקומות? אני תמיד הייתי האחראי בחבורה. פתאום עומר החליט להתלונן שקמתי עשר דקות מאוחר מידי. הלכתי מהר ככל שיכולתי, מפני שכבר ראיתי את הקבוצה הרועשת בכניסה מתחילה להתפזר. בדקתי לפי הסדר- אני לא בכיתה ט' ראשונה...
התחלתי לעבור על רשימת השמות של הכיתה השנייה: שחר אדירי, עומר ברק, דניאל בשן, אייל גלילי, יעל גרין, ו- הנה אני- עידו גרנט.
כעת ידעתי בוודאות ששובצתי בכיתה ט' שנייה, וגם ידעתי שעומר, אייל ודניאל איתי בכיתה. הוקל לי כל כך. כעת היה עליי רק למצוא את הכיתה.
התחלתי ללכת במסדרון, וגיליתי כי זו לא משימה קשה במיוחד. בצד ימין נמצאות כיתות ט' הזוגיות, ובצד שמאל, הכיתות האי זוגיות.
נכנסתי לדלת עלייה כתוב ט' 2, ושמחתי לגלות כי המורה עוד לא הגיעה.
חלפתי על פני קבוצת בנות וצעדתי לעבר חברי. בדרך תפסו עיני את עיניה של נערה בעלת שיער שטני ועיניים כחולות... איזו יפה, חשבתי.
התיישבתי ליד עומר, וזה החל למתוח ביקורת על הבנות בכיתה;
"אתה רואה את ההיא שם? אל תתעסק איתה, יש לה יותר שרירים מאשר לי..." עומר הצביע בחוסר נימוס.
"זה לא כל כך קשה, בהתחשב בכך שאין לך הרבה שרירים." לעג לו אייל. עומר בחר להתעלם, ועבר לקבוצת הנערות הבאה.
"תראו את הג'ינג'ית ההיא שם- איזו שווה- תראו את הגוף שלה"
"אז לך תתחיל איתה" הציע דניאל.
"אני לא יודע..." אמר בחשש קל.
"אז אני אבוא איתך אם אתה מתבייש" הצעתי בנדיבות.
קמנו והלכנו אל עבר הבנות.
"או.. תראו, שני החתיכים האלה מתקרבים אלינו..." אמרה קרין.
"ראיתם את הנמוך יותר? איזה חמוד..." כולנו חייכנו.
כבר הכרנו היטב את הנטייה של קרין להתאהב.
אך נראה כי הבן הנמוך יותר דווקא צועד לכיוונה של עלמה, חברו נעצר, והגניב אליי מבטים תכופים. הסמקתי, והסתובבתי להסתכל על המתרחש עם עלמה. "אז, יפָה... היה לך מזל, הא?" אמר בניסיון גרוע מאוד להישמע מרשים.
"אם אתה אומר את זה כי שאתה רוצה להתחיל איתי, תחשוב שוב." אמרה.
"למה?" הוא שאל, מעט פגוע. היא קמה.
"בגלל זה". עלמה הייתה גבוהה ממנו כמעט בראש. היא חייכה לעצמה והתיישבה חזרה. קרין המשיכה להסתכל בהערצה. "אבל, חבל שהטיול שלכם יהיה מבוזבז- אני חושבת שקרין בערך בגובה שלך..." אמרה עלמה בחביבות כאשר שמה לב למבט שעל פנייה של חברתה. "מי מכן היא קרין?" שאל, בתקווה שבאמת לא קם לשווא.
"אני" היא אמרה בביישנות. הוא נראה מרוצה. אחרי הכל, הוא לא קם לחינם.
"אז... מה דעתך להכיר אותי קצת?" שאל. קרין חייכה ולא ענתה.
"אני אומרת שכדאי לך לשדרג את משפטי הפתיחה שלך" אמרה רות, וגרמה לכולנו לצחוק, כולל חברו של הנמוך.
"בוא עומר, לפני שתשפיל את עצמך עוד יותר" אמר לו חברו. "דרך אגב, אני עידו" אמר, וניתן היה לראות כי הפנה את המידע הזה לאוזני.
איזה בית ספר משונה... חשבתי לעצמי בעודי הולך לכיוון כיתה ט' שנייה.
בזמן שלנו, בתי הספר מפותחים הרבה יותר. המסדרון הצר, ודלתות העשויות חיקוי עץ... מאכזב מעט, חשבתי לעצמי. הרגשתי כל כך מוזר.
בעוד שניות אחדות אכנס לכיתתם של הורי, ואראה אותם בצעירותם.
נעצרתי ליד דלת הכיתה הסגורה, ועברתי בראשי על משימתי כמה פעמים.
אני צריך להתיידד עם הורי בני החמש עשרה, ולדאוג שיתאהבו ויהפכו לזוג.
לא הבנתי מדוע דודתי אמרה שזו עלולה להיות משימה מסובכת.
הרי היא אמרה שהורי התאהבו בשנייה שנפגשו. איזו סיבה טיפשית לנסוע בזמן- לאחד שני אנשים שבכל מקרה התאהבו ממבט ראשון.
הייתי בטוח כי אצליח בזה מיידית. נשמתי נשימה עמוקה, ופתחתי את דלת הכיתה.
סרקתי בעיני אחר מקום פנוי, ולשמחתי, היה מקום פנוי ליד נער בעל שיער בצבע ערמוני, שבמבט מעמיק יותר התגלה כעידו, האדם אותו חיפש.
ידעתי שחשוב שאתיידד עם עידו ויעל. כאשר אהיה במעגל הקרוב יותר אליהם, יהיה לי קל יותר לקרב ביניהם. קלי קלות.
"אני יכול לשבת פה?" שאלתי את עידו.
"כן, בטח" ענה בחביבות. "אגב, אני עידו" אמר.
"אני אדם" השבתי לו, מתאפק בקושי רב לא לחייך חיוך רחב מדי אשר יחשוף את התרגשותי.
ידעתי כי זוהי חוויה מיוחדת במינה, להכיר את הורי כילדים.
"ואלו עומר, אייל ודניאל" קטע עידו את חוט מחשבתי.
"או. אם. ג'י." אמרה שחר בהתרגשות. "איזה חתיך!" היא לחשה לי.
"מי?" שאלתי, מקווה בעומק ליבי ששחר אינה מתכוונת לעידו.
"ההוא שיושב ליד עידו הזה..." ענתה, שולחת לעברו מבט מעריץ.
הבטתי אל הנער שיושב בכיסא שליד עידו, אשר היה ריק לפני רגעים ספורים. "נכון" נאלצתי להסכים איתי לאחר שראיתי אותו.
הוא בהחלט נאה, חשבתי. מאוד נאה אפילו. משהו צבט בבטני. ייתכן שהיו אלו פרפרים? האם הם משתוללים מפני שאני לחוצה לקראת הימים הראשונים, או האם הם הגיעו מפני שאני מרגישה משהו אל אחד הבנים שם?
אבל איזה מהם? עידו? או החדש, שהיה דומה לו, ואפילו מעט יותר נאה ממנו?
המורה החדשה שלנו נכנסה לכיתה באותה השנייה, והפריעה להרהורי. "שלום לכולם. שמי איילת בן- חיים, ואני המחנכת החדשה שלכם." אמרה בחיוך. "אני אלמד אתכם הבעה ולשון, וספרות". חשבתי שהיא נראית נחמדה מאוד, אך הסתכלתי בהבעתה של עלמה, שהביעה תסכול קל ועצבנות, ולא יכולתי להבין מדוע.
"עלמה?" שאלתי בלחישה.
"מה?" שאלה עלמה חלושות.
"מה קרה? למה את מסתכלת על המורה ככה?"
עלמה הפנתה את מבטה מהמורה אליי,
ואמרה "כי אני גרועה בהבעה ובספרות, ואני כבר עכשיו רואה שמערכת היחסים ביני לבין המורה הזו לא הולכת להיות מוצלחת כל כך." יעל גיחכה לשמע דבריה.
"אני רוצה שנערוך היכרות אחד עם השני, ונעשה זאת בתורות. כל אחד בתורו יגיד את שמו, את המאכל האהוב עליו, אחד התחביבים שלו, ואת שם המפורסם האהוב עליו." כולם חייכו במבוכה. "כן, אני יודעת שזה משהו שמתאים יותר לכיתות א', אבל עכשיו אתם קצת כמו כיתות א' של התיכון." אמרה בחביבות.
"אני חושבת שנתחיל מהכיוון הזה" אמרה, והצביעה על עלמה.
"אממ... שמי עלמה יוספי, אני אוהבת פלאפל, אני אוהבת לרקוד, ואני אוהבת את ג'סטין טימברלייק." חברותיה חייכו. האובססיה של עלמה לג'סטין טימברלייק הייתה מוכרת להן.
כעת היה תורה של יעל. היא הייתה לחוצה. "שמי יעל גרין, אני אוהבת סלט יווני, אני אוהבת לשיר ולצייר, ואין מפורסם שאני אוהבת במיוחד".
כעת היה תורה של שחר. "אני שחר אדירי, אוהבת גלידה, לראות סרטים ואת בראד פיט". אחריה הציגה עצמה רות, שהזכירה כמובן שהיא אוהבת לדבר, ולאחר מכן קרין, שאהבותיה המשתנות לשחקנים רבים הצחיקו את כולם, וכמובן שהיא לא פסחה על האהבה הבוערת שלה לשוקולד. לאחר מכן חלפו רבים, עד אשר הגיע הסבב אל הבן הנאה שישב ליד עידו.
"שמי הוא אדם תאני, אני אוהב את הסלט שאימא שלי מכינה, אני אוהב לשחות, ואין מפורסם אהוב עליי". מרבית דבריו לא היו נכונים. שמו היה אדם גרנט, אך לא יכול היה לציין זאת, מפני שירש את השם הזה מאביו, עידו גרנט. הוא אהב את הסלט היווני שאמו, יעל, מכינה לו, אותו הסלט שהיא עצמה ציינה שהיא אוהבת יותר מכל, ואכן היה מפורסם שאהב, אך ייתכן כי הוא עוד לא נולד בתקופה הזו.
אחריו דיבר עידו, ואמר כי המאכל האהוב עליו הוא הסטייק שמכין אביו.
בשלב זה צחק אדם בליבו, מפני שגם הסטייק המפורסם של סבא שלו היה מוכר לו, ועידו אמר גם כי הוא אוהב לשחק כדורסל, וכי אין מפורסם אחד שהוא אוהב, אלא להקה, והיא 'קולדפליי'. אדם כמובן ידע זאת, כי לעיתים תכופות ניתן היה לשמוע בביתם את הדיסקים של הלהקה האהובה על אביו. הוא גם ידע כי אביו אוהב כדורסל, מפני שבעבר היה, כלומר בעתיד יהיה, קפטן קבוצת הכדורסל הטובה ביותר בארץ, או יותר נכון, הקבוצה שתהיה הטובה ביותר בארץ.
כשחזרו הביתה, היו הבנות מאושרות משאפשר לתאר.
הן שובצו יחד באותה הכיתה, ושום דבר לא יכול היה לקלקל את שמחתן. הן נסעו לביתה של עלמה, כדי ליהנות מיומו האחרון של החופש, ולרבוץ בבריכת השחייה הענקית שבביתה.
כאשר כבר היו בפנים, ושכבו על מזרונים צפים והרשו לשמש לחמם את עורן, פנתה עלמה ליעל. "אז... יעל... זו רק אני או שבהית לכיוון של עידו במשך כל המפגש?". כזו הייתה עלמה, ישירה.
"אוי לא... זה היה עד כדי כך בולט?" שאלה יעל, מרגישה כיצד הסומק עולה בלחייה, פנייה בוערים לחלוטין.
"או לה לה..." אמרה רות ושרקה. כולן צחקו.
"אתן חייבות להודות שהוא חמוד!" אמרה יעל, מנסה להגן על עצמה.
"מודות" אמרה קרין, "אבל החבר הנמוך שלו... עומר, היה אפילו יותר חמוד."
קרין נסחפה במחשבה.
"איכס, קרין!" אמרה עלמה. "איזה טעם זוועתי!" כולן צחקו, וכעת גם קרין הסמיקה.
"אני שמתי לב ששחר נדלקה על האדם הזה..." אמרה קרין, בניסיון להסיט את תשומת הלב ממנה.
"באמת שחר?" שאלה רות. "מה קורה פה לכולכן?! האם אני ועלמה השפויות היחידות בבית הזה?" עלמה הושיטה את ידה, ורות נתנה לה 'כְּיִף'.
"גם אני שפויה!" הזדעקה קרין.
"ברור..." אמרו רות ועלמה יחד, צוחקות.
"אני כן!" התעקשה קרין.
"תוותרי קרינוש... אין לך מה לנסות להרשים אותן..." אמרה שחר.
כולן התגלגלו מרוב צחוק לנוכח המבט המבולבל על פנייה של קרין. כעת היה להן ברור לגמרי שדבר לא יוכל להרוס את יומן.
"לחיי החברות הנצחית שלנו!" צעקה עלמה, וכולן קפצו בספירה לשלוש מהמזרנים אל תוך המים.
אהבתם? נשמח לקרוא את תגובותיכם!
תזכרו, עשרת המגיבים הראשונים יזכו בלינקוק!
עד הפרק הבא,
צוות ג'ייו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
