הבלוג הקיומיאני אחד שלוקח כל דבר ללב, ותמיד מנסה ללמוד על עצמי ועל עצמנו: ממה שאני קורא ושומע, מההתרחשויות הפוליטיות בארץ, מחוויות תרבותיות ומכל מה שמזמנים החיים.
בבלוג הזה שום דבר לא מובן מאליו, והנחות היסוד נבחנות מחדש. |
| 7/2009
מפראנויה להטרוטופיה
כשברק אובמה דיבר ב"נאום קהיר" על זכות הקיום של מדינת ישראל לאור השואה, התרגזנו עליו. נתניהו הקפיד להזכיר בנאום התגובה שלו את זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ לאור התנ"ך, אלפיים שנות געגועים וכו'.
דברי נתניהו נכוחים. געגועי אלפיים השנה אכן היו, והציונות המדינית התחילה הרבה לפני השואה.
אבל מה רוצים מאובמה? הממסד הישראלי עצמו דואג לטפח את האתוס המקשר בין התרחשות השואה לזכות קיומנו במדינה, האתוס המכונה: "משואה לתקומה". בספר ההיסטוריה לבגרות ישנו פרק בשם זה. מה זה אומר? זהו נראטיב ליניארי שמקשר ישירות בין השואה לעצמאות המדינה- כאילו המדינה לא הייתה קמה לולא השואה, כאילו השואה נועדה לאפשר את הקמת המדינה. נראטיב של "ירידה לצורך עלייה".
אתוס זה בא לידי ביטוי, למשל, במטסי חיל-האוויר מעל אושוויץ ביום ציון השחרור, ובאמירות כגון: "אנו צריכים צה"ל חזק כדי שהשואה לא תחזור".
משפט אחרון זה, ממחיש מדוע אתוס "משואה לתקומה" הוא אתוס פרנואידי, לפיו די ברגע של חולשה מצידנו על מנת שהשואה תתרחש שוב.
עלי להדגיש: לא בטוח שזה לא נכון (במיוחד כשמעיפים מבט לכיוון גרגמל האיראני), כמו שנאמר: "זה שאנחנו פרנואידים, לא אומר שלא רודפים אחרינו". הנקודה שלי היא, שאנחנו בעצמנו נוטים להצדיק את קיומנו על סמך השואה, ובכך לזנוח את אתוסי התנ"ך, הגלות, והציונות עצמה.
השלכה נוספת של זניחת האתוסים הללו והתרכזות באתוס "משואה לתקומה" היא, כאמור, הכניסה לעמדה הפרנואידית כלפי הגויים, שגורמת לנו לאובססיה מסוימת בנושא הגבולות. זו הסיבה שהנושא הפלסטיני כל כך מעיק עלינו: הוא יוצר סיטואציה שבה הגבולות לא ברורים, ישנם חלקים של המדינה שאינם ממש חלק ממנה. הרצון הוא לא כל-כך לסיים את כיבוש האוכלוסיה האזרחית, כמו ליצור גבול ברור בין "אנחנו" ו"הם"; או ליתר דיוק- להגיע למצב הרצוי בו "הם" בחוץ.
זהו אולי ההסבר לתופעת ההטרוטופיה הישראלית (ראו בפוסט הקודם).
רון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
