כתבתי שאני רוצה עוד תגובות, אבל החלטתי שלא משנה. יש לי מה לכתוב, אז אני אכתוב. עם או בלי תגובות.
יש לי שיר חדש, שוב, לא כתבתי בזמן שהמצאתי, אז זה פחות טוב, אבל הוא משקף הרבה ממה שאני מרגישה. אני אשים אותו בסוף.
אם עוד לא הזכרתי את זה, בסוף החופש אני עוברת לחטיבה. אמרו לינו לכתוב 3 חברים מהכיתה שאנחנו רוצים שיהיו איתנו בכיתה, ואחד מהם לפחות, בטוח יהיה איתנו בכיתה. אנחנו לא בוחרים מי מבין השלושה.
כתבתי את ז, ר, ו-י. (אני כותבת את החברות בעילום שם).
עכשיו אני חושבת שלא הייתי צריכה לכתוב אף אחת מהן, וגם אף אחת אחרת. אנ לא רוצה להיות עם החברות שלי בכיתה.
טוב, אני מודה, זה לא עד-כדי-כך נכון. ר. היא לגמרי בסדר, היא חברה טובה. אין לה הרבה חברות, היא אומרת כל הזמן שאני החברה הכי טובה שלה. אני לא כ.כ נהנת מזה. מה אם היא לא החברה הכי טובה שלי? מה להגיד לה?
בקשר ל-ז, פעם היא ו-ר היו החברות הכי טובות שלי. למרות שאיתה הייתי נפגשת הרבה יותר. היינו צוחקות ביחד, מרכלות ביחד, מספרות הכל אחת לשניה ולא לאף אחד אחר. לאן זה נעלם? אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה קרה כשהתחיל להיות לי ממש לא נעים איתה. היא תמיד הייתה יורדת עלי, בצחוק, בצחוק... לא שזה העליב אותי. אולי רק קצת... בכיתה שלנו כולם מתעסקים כל הזמן ב'קטילות'. מה זה קטילות? זה כשאומרים למשהו משהו בצורה חכמולוגית, והוא ישאר בלי מילים. הקטלניות הכי קטלניות בחבורה שלנו, שאני אכיר לכם בפוסט הזה או בבא, היו ש. ו-ז. ש. היא אחותה התאומה של ר. והיא גרעין החבורה. נראה לי שיותר מחצי מהחבורה מחשיבה אותה לחברה הכי טובה שלה. ז. גם קוטלת מצוין. אני... בסדר. הבעיה עם ז. היא שתמיד היא קוטלת יותר מדי. בלי לתת לנשום. היא אומרת שאני קוטלת טוב, אלא אם כן אני קוטלת אותה... היא לא מפסידה בכבוד. אבל זו לא הבעיה הגדולה. הבעיה הגדולה שהיא תמיד תחשיב אותי למטומטמת של החבורה, תמיד תגיד שהיא יותר טובה ממני, כשזה נכון, וכשזה לא.
ו-י? אין לי מושג מה עלה בדעתי כשכתבתי אותה. היא תמיד חושבת שהכל מגיע לה. חשה ת'צמה הרבה יותר מדי... היא חושבת שהיא הכי יפה בכיתה, שהיא הכי מגניבה בחבורה, ועוד כאלה... בדברים כאלה אני מעדיפה את ז. עליה פי אלף. הנה השוואה, כדי שתבינו:
ז. באה אלי הביתה באופניים מסבתא וסבא שלה שגרים בצד השני של העיר, והולכת לקחת לעצמה מים או מבקשת ממני לתת לה.
י. באה אלי הביתה ברגל, מהבית שלה שהוא במרחק שני רחובות קטנים. ואומרת: "עדן תביאי לי מים איזה חום בחוץ!! ומהרר!" וזה עוד לפני שהיא חצתה את הקו של הדלת... אבא שלי תמיד מנסה להצחיק אותי ואת החברות שלי. לא מצליח לא כ.כ... אז בד"כ אני אמורה לרדת עליו נכון ? אני לפעמים יורדת עליו ולפעמים לא, כבר התרגלתי... אבל י. קוראת לו דפוק. כשאנחנו באוטו, איתו. לא אכפת לה שהוא ישמע. מילא היא הייתה יושבת איתי בדר ואומרת לי: "אממ.. אבא שלך מתנהג קצת, אממ... לא נעים לי להגיד לך את זה.. בטיפשות." מילא. אבל לא. היא עושה את זה ישר בפרצוף של שנינו. יותר מדי חצופה, חושבת שהכל מגיע לה.
כרגע יש לי 4 חברות, שה חברות שלי באותה מידה:
ר, ז, ש, ו-ב.
ז. מעצבנת אותי בזמן האחרון מאוד אז נראה לי שרק ר, ש, ו-ב. ש. ו-ב. מחשיבות עצמן לחברות הכי טובות אחת של השניה. כשהן אומרות לי את זה, אני תמיד מסתירה את תחושת הצורך לירוק, אני טובה בלהסתיר דברים רעים. ואז ש. אומרת לי: "איזה כיף שאת לא נעלבת...:)". חבל שלי זה ל כיף. כנראה שכולם מעליבים אותי כל הזמן כי הם חושבים שאני לא נעלבת. אבל למה אני מסתירה את הכעסים שלי כל הזמן??? מה הבעיה שלי להגיד מה מפריע לי?? אוף.
בחטיבה, הדבר שאני הכי רוצה להשיג, הוא ידיד. לא ידידה, ידיד.
ידיד שיפרגן ויתמוך בהחלטות שלי. שאני אפרגן ואתמוך בהחלטות שלו.
שיחשוב בשבילי פעמיים כשאני אשכח לעשות זאת.
שכשאתעה, יהיה לי משהו להגיד לו: "צדקת, אני טיפשה". ושיהיה מי שיגיד לי: "את לא טיפשה. את בן-אדם. מותר לך לטעות".
במקום שסתם אגיד לעצמי, "את טיפשה" ולא יהיה מי שיענה לי או ינחם אותי.
שיהיה מי שיראה לי את הדרך הנכונה בלי שאני אקשיב לו. שיהיה מי שינסה לשכנע אותי שוב ושוב, למרות שהוא מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שהוא לא יצליח.
שיהיה מי שיתפוס אותי כשאפול.
עוד מעט השיר, אבל קודם 12 שורות, שני בתים של 6, שהם סוג של הקדמה לשיר:
אני לבד בחדר
אף אחד לא לידי,
אף אחד לא מולי.
אבל הרגשת הלחץ תמיד נשארת.
הרגשת האוויר הסמיך,
הרגשת המחנק.
גם מאחורי אין אף אחד
אין אף אחד טוב, אין אף אחד רע
אין מי שיתפוס אותי כשאפול
אין מי שיבהיל אותי פתאום
אותה הרגשה כמו אתמול
כמו שלשום, כמו מחר, כמו תמיד.
ועכשיו... לשיר:
תפוס אותי כשאפול
בכל האגדות
כשהנסיכה נופלת
האביר תופס אותה, ואומר:
"תזהרי, שלא תפלי שוב".
גם אני הרבה, הרבה נופלת
הלוואי שיהיה מי שיגיד:
"תזהרי, שלא תיפלי שוב".
אבל אלו רק אגדות.
תמיד אני פותחת חלון,
להסתכל על הנוף הקוסם לי.
תמיד אני מוציאה את הראש החוצה,
רק סנטימטר אחד יותר מדי
ותמיד אני נופלת.
הלוואי שיהיה שם מי שיתפוס
שיגיד לי להזהר, שלא אפול שוב.
אלה לא אגדות. אולי...
אבל אני לעולם לא אאמין.
היה פעם צייר,
את שמו כבר הספקתי לשכוח
שצייר גשם של אנשים
הוא היה אדם חכם
עמו מרפי, והרבה אחרים
איני יודעת למה התכוון
אך אני רואה רק משמעות אחת
כל יום אנשים נופלים
מהחלונות שהם עצמם פותחים
כדי לראות את הנוף
כדי להוציא את הראש החוצה
אך רק סנטימטר ארור אחד
והם נופלים, כמו גשם,
הם כבר לא בעננים.
את חלקם מישהו תופס, חלקם קמים על הרגלים לבד.
חלקם לומדים לא להוציא את הראש החוצה,
חלקם לא.
אני תמיד אהיה זו שחומדת את הנוף,
זו שמסתכלת החוצה,
זו שנופלת בגלל סנטימטר אחד
שלא העריכה נכון.
אם לא תרצה להיות שם,
לתפסני כשאפול
אני אבין.
כי אם תתפוס אותי
אקפוץ מידך,
אעמוד על רגלי,
ואשאל בכעס:
"מדוע לא נתת לי לפול?"
מה דעתכם? תגיבו. השיר היה הרבה יותר יפה בהתחלה אבל לא זכרתי אותו. את החבורה אני אכיר לכם כנראה בפוסט הבא, אם יהיה לי כח... כנ"ל לגבי הכותרות לרשימות.
עריכה:
היום (7.8) ומחר (8.8) אני לא אהיה פה, אני נוסעת לקמפינג עם חברות כי לז. יש בת מצווה. אני אענה על התגובות כשאחזור, וכנראה יעלה פוסט, כי יש לי עוד שיר מאתמול (שני שירים ביום אחד תנו כבוד). שיהיה לכולם יומנעים:)
ועד הפוסט הבא-