יש לי את כל הזכויות לכאוב את כאבי.

מגיע לי לפגוש את עצמי על ריצפה קרה ומלאה דם.

מגיע לי להקיא כמה שארצה.

מגיע לי לבכות ולשמור על הדממה.

מגיע לי.

יש לי את קצבת השנים שלי בעולם הזה, ועם הקצבה הזו אעשה מה שארצה.

אין לי אופציה אחרת. 

אחרי צפייה בקטע הזה, הבנתי שזכותי לכאוב כמה שארצה.

למרות שאני מוגן בדירה משלי כבר ארבע שנים, זיכרונות ילדות לא באמת עוזבים אותך.

אברי גלעד סיפר שאבא שלו, ברגעיו האחרונים בבית החולים, שמע את הרופא הולך במסדרון והחל לצעוק שהנאצים באים וניסה לברוח.

חריטה בעצמיות של ילד, ברגש שלו, תטווה את עתידו.

לא יעזור שבא לי להתחתן ולהביא ילדים. 

לא יעזור ש'הנה אני מתחיל למצוא חברים'.

לא יעזור שאני אדם מתפקד בחברה עם עבודה מסודרת והכל.

כשנהיה קר באמת, כשאין אף לא אחד, כל מיצמוץ משקף את זיכרונות העבר.

והנפש לוחשת,

תן לי סכין טוב ובקבוק יין, ואני אעשה אותך חופשי.

על הרצפה הקפואה לפנות בוקר, בוא נפגוש את עברך.

לא באמת נועדת להביא ילדים ולעבוד עם אישתך על תקציב ועד ההורים הכיתתי.

נכון?

היה פרק ב'כולם אוהבים את ריימונד' שאחיו של ריי בא לעבוד איתו.

והוא רב עם אישתו "אבל למה? הוא מוזר. אין בו.. אין בו ניצוץ חיים"  

אין בי ניצוץ חיים. 

אין בי מטרה. 

יש בי כאב. 

יש בי אמפתיה לבחורה הזו ביוטיוב. אני מבין את כאבה ורועד מהאכזריות שיצקו בה.