בחיים זה הכל על הגבלות. על דחיית סיפוקים ויצרים.
תמיד כל בנאדם יפיק יותר סיפוק מסיגוף עצמי או אורח חיים כזה או אחר שיגביל אותו, ולא משנה מה תהיה התוצאה.
אבל ברגע שאותם יצרים, סיפוקים, תאוות בשרים למינהן וכל הנאות כלשהן בחיים, גם אם הן הכי מינימליות - ידחו על ידי מישהו שהוא לא אתה - זה יהרוג אותך.
אני כל כך חולה שלא בא לי על כלום.
הרגשה עצמית מעוררת בחילה שכזאת.
הכל צמרמורות.
אז הייתה שם אחת שלבשה שמלה לבנה ממש פשוטה ותמימה למראה, עברה מאחורי חצי מחייכת.
כהרגל של כל גבר ממוצע הייתי חייב לסובב את הראש אחריה והנה חוטיני שחור משתקף לו על חצי תחת עגול להפליא דרך השמלה השקופה.
אני חוזר עם המבט לשולחן שלנו ומדי פעם פוזל עם העיניים לשולחן שלה.
עם המחשבות אני פוזל לכיוון מישהי בת"א וזה עושה רק טוב.
שתי בנות ובחור שיושבים איתי מדברים בערך 15 דקות על מישהי שנסעה לחו"ל כדי להתחתן עם מישהו עשיר ואני כרגיל נודד במחשבות.
מכריח את עצמי לא לשקר כשאני שואל את עצמי בראש אם הייתי מעדיף לנדוד לת"א לארץ הכאילו בטוחה ולקוות לטוב, או סתם לקוות.
את מי כל אחד היה מעדיף?
מכיוון שזה הבלוג שלי אני יכול להצדיק את עצמי כמה שאני רוצה ולהגיד שלזכותי יאמר שהיה לה גוף משגע, חזה מהמם ופנים קורצות.
אמנם היא לא ג'ינג'ית, אבל בחיים זה גם על גיוון.
ראיתי את אושרי חבר לשעבר של לימור.
הוא היה די מבסוט לראות אותי ות'אמת די התלהבתי לראות אותו גם.
מבין כולם אותו הכי אהבתי.
הוא סיפר לי שהוא לומד איתה עכשיו באיזה קורס צילום, אמרתי לו שאנחנו כבר לא בקשר והוא אמר שהיא הזכירה משהו על סיפור ארוך ושאל מה קרה?
אמרתי לו כמו שאני אומר לעצמי בראש המון זמן - אני לא הרחקתי מעלי אף אחת, אלו הבחירות שלה.
אחרי אינספור שעות מחשבה בראש אני עוד פעם מתחיל לחפש דרכים לברוח בגוף וברגש. במחשבה.
אין לי כוח להישאר כאן יותר ולספוג.
להבליג עד אינסוף.
אני אמיתי לעצמי ומשקר לאנשים שלפעמים גם הכי קרובים אלי.
לא רוצה לדאוג למשמרות בוקר וצהריים.
לא למינוס ולשיעורי נהיגה, לא לחברים שנעלבים משטויות ולבנות עם טוסיק עגול בלי מודעות עצמית.
אני רק רוצה שקט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
