ההרגשה הרייקנית הזאת חונקת אותי, הימים עוברים אותו הדבר וכל כך לאט, כל כך מהר.מצד אחד, הזמן זוחל, מצד שני אני מאבדת זמן, לא מנצלת אותו כמו שצריך.
כל יום דומה לקודם. קמה בבוקר, מתארגנת, רבה טיפה עם ההורים, יוצאת, עולה להסעה..
ביצפר, לימודים בלה בלה בלה חוזרת הבייתה קוראת איזה ספר, יושבת על המחשב, רואה פרק חדש של חצויה...
איזה יום ישלי שיעור פרטי בצרפתית/אנגלית, וליפעמים יוצאת החוצה לאובססיה החדשה שלי- צילומים.
לוקחת קרובת משפחה וחברתה, ומתאפרות, מתלבשות מצטלמות, ועורכות את זה במחשב.
העיסוק הכי טוב שלי בזמן האחרון.
זה נותן לי סיבה לצאת מהבית, בלי לשמוע את ההורים שלי, או את אח שלי, אנשים שכרגע לא איכפת לי לירות בהם כדור בראש.
אני יודעת שאני לא הוגנת כלפייהם, אבל לא איכפת לי.
הם מעצבנים ורעים אליי.
וכרגע הצילומים הם מה שעוזרים לי להישאר שפויה.
אפילו עכשיו אמא מעצבנת אותי עם הקול הצפצפני שלה שאני אקום מהמחשב ואתחיל לסדר.
ובא לי לחבוט בה עם משהו.
זה כל כך מעצבן שזה עצוב..
צילמתי כמה תמונות וערכתי מעט מאוד מהן..
הראשונות תמונות של אימו, והאחרות תמונות של פאקצות או משו ><"
אני לא המעצבת תמונות או הצלמת הכי טובה, אבל זה מה שנותן לי להעביר את הזמן בכיף, אז לא איכפת לי עם תגידו שזה דבילי זה מה שנותן לי הרגשה טובה, תתמודדו.