זכרונות.
כשנעלמתי שם אז לא הצלחתי לקום.
השמיכה לא כיסתה אותי ועורי החשוף רעד.
נוכחתי לגלות שחברות אמת מתה מזמן,שכבוד הדדי בכלל לא קיים.
היו שם הרבה רקיעות רגליים וצפצופים חדים.
שיווי משקלי אבד כמעט מהשניה הראשונה.
עוד לפני שפקחתי עיניים.היה מישהו תמיד מעליי.
כשדברים רעים קורים
הצבעים נמרחים,
הדמויות זזות,
הרעשים מתחזקים.
לשברירי שניות ההכרה חוזרת למציאות עצמה,
אבל בשאר הזמן אני אינני אני אטומה ודביקה.
לאט לאט נאכלתי
הרבה אנשים חפנו ידם בי
קרעים קטנים,קטנים
קירות מתקלפים,עובש,
צחנה,רקבון
אבדון.
כשדברים נעשים בשקט אי אפשר להבחין בהם.כשמחפשים את הפרטים הקטנים,הם נוטים להיעלם לפתע.
לא הצלחתי להיות ממוקדת,איבדתי שליטה,כי רציתי לאבד שליטה,רציתי לתת אותה במתנה.
רציתי להשען,בלי להחזיק.רציתי להיות נאהבת ולא לאהוב.רציתי כל כך הרבה.
עכשיו כשלא נותר רצון,המחשבה היחידה שאולי עולה בראשי היא פנטזיה קודרת.
ואז נאלמתי דום נוכח המראות הקשים שצפים במוחי,כמו גלי חשמל,שוקים שעוברים מהרקה האחת לשנייה,
המוח שלי מפרכס,הבטן שלי מתהפכת.
אני רצה להקיא.
היפנוזה זה לא בשבילי,זה בשביל אנשים שלא יודעים.
אני יודעת,יותר ממה שאני מדברת.או אדבר.יש דברים שאתה לוקח איתך לקבר.
יש דברים שהם בגדר כאילו-הכחשה.
כשבייבי נכנסת לשירותים והדלת נסגרת אחריה ואני שומעת את הרעש שהיא עושה,כשהיא מכסה את החול וזה עושה לי לחייך.
אז ככה מכחישים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
