יום חמישי
זה היום
בו אני מסתכלת
אבל לאו דווקא רואה.
הרגש עולה ויורד בי ואני כמו גל ענק שמתנפץ אל תוך עצמו.
אבל סוף כל סוף לא נסדקת.
משהו קרה כי מישהו הזיז אותי כמו חפץ.
הייתי כאן ואז שם,הייתי בתוך ענן ורוד לבן.השד הגיח משם,חלה תפנית גדולה בעלילה,הטרף הפך לקורבן,נטרפתי לבסוף.
הזאב עיכל אותי בבטנו וירק,עיכל וירק,כל השאריות שנותרו ממני,פזל אחד גדול,אבק,מפוזר על רצפה גדולה וריקה מלהכיל.
לא עברתי דרך קירות ולא דרך רצפות ולא דרך תקרה.לא בכיתי כל אותם השנים.לא מיצמצתי.לא ביקשתי מאומה.
חומר וחומר וחומר,אני שלולית של דמעות.עוד חומר.אני הופכת לחמורה בעצמי.
עולים עליי,משתינים עליי,מזיעים עליי,שופכים זרע חמוץ על בטן לבנה.אתה גומר ואני עוד מעט גמורה.
פסק זמן של יד אחת ורגל שם ואני? איפה אני?
והם.
וחוסר אחריות.
וזמן.
כמו רצח.
וחול בין האצבעות.מכל הטומעה.
ודם נשאר טהור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
