פרק 1  - הציור שלא הושלם .

"אלה, את באה לגלידה אחרי ביה"ס?" שאלה מיתר. "בכיף, " השיבה אלה. " רק אל תשכחי שעלינו להגיש עבודה מחר."

"העבודה תחכה..." קרצה לה מיתר, והכניסה את ספר המדעים ללוקר.

השתיים צעדו לשער בית הספר, בעוד איתי רץ לכיוונן. "הולכות לגלידה?" שאל. אלה הנהנה, והביטה באיתי נבוכה, ומעט מסמיקה.

אלה חיבבה מאוד את איתי, הוא נראה נער כה מקסים וחברותי, ומשהו בו נראה כה עמוק ומסתורי.

מיתר לעומתה, כשאר הבנות, חיבבה את יוני, בעל השיער הבהיר, והעיניים הגדולות והכחולות.

 אפילו שלדבריה, יוני הוא סתם "חתיך" שבא לה לצאת איתו לדייט.

מה כ"כ יפה בנער רגיל שכזה? מה מיוחד בו? הייתה שואלת את עצמה אלה.

השלושה צעדו לכיוון הגלידרייה, בעוד איתי מחייך, אלה מסמיקה, ומיתר נראית לא מרוצה. מיתר היא חולת-שליטה,

ולא אוהבת שמפריעים לה, וזו רצתה לבלות עם אלה בלבד.

הם ישבו לשולחן, והמלצרית ניגשה אליהם עם התפריטים. כרגיל, ביקשה מיתר סורבה תות. אלה תמיד הייתה חושבת ומנסה לפענח,

בטח לכל טעם גלידה, יש תכונה של האדם הבוחר אותו. כנראה התות אומר שמיתר היא מתוקה ומפונקת.

אלה הזמינה פאפייה. מה זה אומר עלייה? שהיא צבעונית, שבשבילה השמיים הם הגבול.

היא ציפתה לראות מה איתי ייקח, ולנסות לפענח אותו. "אני אשמח לגלידת פיסטוק, בבקשה." אמר בנימוס למלצרית.

"מקסים..." מלמלה אלה.  "הא?" הביטה בה מיתר.

כולה נבוכה, מיהרה אלה לתקן "טייסים. שכחתי את משקפי הטייסים בבית הספר."

מיתר הצביעה על השקפיים אשר היו בידה של אלה, במבט מגחך.

"הו, תודה מיתר. מצאת אותם!" היא הרגישה כה נבוכה ומטופשת ליד איתי.

-

"אוף, איתי הוא כזה נדחף. במקום לחפור, שפשוט יציע לך נישואים וזהו." קיטרה מיתר, בעודה שוכבת על מיטתה של אלה.

"מה? על מה את מדברת? הוא לא מחבב אותי!" התגוננה אלה, אפילו שקיוותה שמיתר צדקה.

"ממש לא מחבב אותך. הוא אדיש לכולם, וברגע שהוא רואה אותך הוא מתרכך, ונהיה יצור נודניק."

אלה שלבה ידייה. "הוא לא נודניק!" מיתר צחקה. "אתם פשוט זוג יונים, הא?"

אלה קצת הרגישה כמו בכיתה ג', שאהבה וחיבה זה דבר מצחיק ומביך, שיופי זה מאפיין עיקרי, ושאי-אפשר להתיידד עם מישהו, בלי שכולם יהיו בטוחים שהחתונה

בפתח, וההזמנות בדרך. היא אמרה , "אולי אני קצת מחבבת אותו, הוא חמוד. מה את רוצה?"

"הוו, אם את רוצה שהוא יציע לך לצאת, תתייפייפי קצת, שלא תיראי ככה, כמו גופה חיוורת."

אלה לא נעלבה, היא רגילה לעלבונות של מיתר, שלא אחראית על מה שיוצא לה מהפה. בסה"כ היא רוצה לעזור.

מיתר משחה אודם אדום ובוהק על שפתייה של אלה, ולפתע נכנסה ורד, אמה של אלה, במבט מודאג.

"מיתר, אני חושבת שכדאי שתלכי, ותתראי עם אלה מחר, בביה"ס. כרגע אני צריכה לדבר איתה." מיתר משכה בכתפייה, וחיבקה את אלה.  "להתראות מחר. " אמרה.

אלה נופפה לה, והביטה בה יוצאת מהדלת. "אמא, הכול בסדר? משהו קרה?" שאלה אלה בדאגה.

ורד לא ענתה, אלא פשוט צעדה לסלון. אלה באה בעקבותייה. בסלון ישבו מיכאל- אביה של אלה, ודניאל - אחותה.

ורד התיישבה ליד מיכאל, והחלה להגיד: " בנות, עלינו לדבר אתכן. חוששני שסבתא אווה במקום טוב יותר." דניאל ואלה הביטו זו בזו, מזועזעות.

אווה, אמה של ורד, הייתה אישה כה מקסימה. היא אהבה את אלה ואת אחותה יותר מכל. היא פינקה אותן, דאגה להן, והתייחסה אליהן כמו ילדות גדולות,

לא כשאר המשפחה, אשר בטוחים שעדיין לא יבש החלב משפתיהן.

עם סבתא אווה תמיד היה אפשר לדבר, על כל צרה, על כל דבר שמטריד, ותמיד היא הייתה נותנת תשובה, את התשובה הכי טובה ועוזרת.

אווה הייתה ציירת בצעירותה, ואת אלה, אשר מתעניינת באומנות, היא לימדה כל מיני טכניקות שונות.

"א.. איך.. איך היא מתה?" פערה דניאל את פיה. "היא נפטרה הבוקר, מזקנה. היא הייתה אישה בריאה מאוד, אך השנים חלפו על פנייה, והגיע זמנה." השיב מיכאל.

"אלה, אני בטוחה שהיא הייתה רוצה שתשלימי את זה." אמרה ורד. "את מה?" שאלה אלה, שעדיין הייתה מזועזעת מההודעה אשר היא ואחותה התבשׂרו בה.

ורד הוציאה מתיקה דף נייר, מרוח בגואש. היה זה ציור בלתי-מושלם. כה יפה היה. הייתה בו פיסת דשא ירוקה ונחל. אזור השמיים היה ריק,

כנראה אווה לא הספיקה להשלים אותו, לצבוע בכחול, להוסיף שמש. "אתם בטוחים שאני אמורה להשלים את זה? לא כדאי לשמור את זה למזכרת?" שאלה.

"תעשי בזה מה שאת רוצה, מה שיעשה לך טוב." אמרה ורד.

"יש לי עבודה במדעים להגיש מחר, אני הולכת לחדרי." אמרה אלה, בלי להראות סימן של רגש, בלי להראות את הדמעה הנוזלת על לחייה.

אלה החלה לשקוד על העבודה במדעים, אך עד מהרה הבינה כי אין טעם - היא לא מסוגלת להתרכז.

נשמע צלצול הטלפון. היא מיהרה לענות, בכדי להסיח את דעתה "הלו?"

-"היי אלוצ', זה איתי. רוצה לעשות את העבודה במדעים ביחד?" נשמע אותו הקול שגרם ללבה לפעום בחוזקה, ולידייה להזיע.

-"כמובן, איתי. אני אשמח. אתה יכול לבוא אליי עכשיו אם אתה רוצה." השיבה.

-"אין בעיה." אמר. " אגיע אלייך עוד כמה דקות."

אלה הייתה נרגשת, והחלה למשוח את האודם על שפתייה, ואת הצללית העדינה על עפעפייה. היא רצתה לצאת עם איתי לדייט,

רצתה להתראות איתו יותר.

לאחר כמה דקות של התייפיפות, נשמעה דפיקה בדלת. אלה טופפה לכיוון סף הבית, ופתחה את הדלת לאיתי.

"היי איתי, מאמי שלי!" קראה. איתי נראה קצת מזועזע ממנה. הם נכנסו לחדרה, ואיתי הוציא את ספר המדעים מתיקו, והחל לעלעל בו. "על איזה נושא את רוצה לתמקד?" שאל.

"לא יודעת, מותק." השיבה בחיוך. "מה שבא לך!"

איתי היה מאוד מופתע. "אלה, הכול טוב?" שאל. "הכול  מ צ ו י ן! " עפעפה בעינייה. "אנחנו צריכים לבחור נושא..." הסביר, בעודו נראה מעט מיואש.

"מה הנושא הכי קל?" שאלה. הייתה זו שאלה מאוד אופיינית למיתר. "הקטע הוא לא הנושא הקל ביותר, אלא הנושא הקשה, והמתמרן, שנקבל ציון טוב, לא?" השיב איתי.

תשובה זו הייתה כה אופיינית לאלה. מה קרה לה? למה היא השתנתה?

זה הצער אחרי הפרידה מסבתה? זה הרצון להגרום לאיתי להימשך אלייה? זו התוצאה לאחר השפעתה של מיתר במשך השנים?

אלה נאנחה. "אתה צודק. אני לא יודעת מה אני עושה." הוציאה מגבון לח מהאריזה, והסירה את האיפור מפנייה. "ככה את הכי יפה- טבעית." חייך איתי.

היא חייכה אליו בחזרה. הוא התקרב אלייה מעט, והיא התקרבה. ולבסוף הוא התרחק, ושאל שוב באיזה נושא היא תרצה להתמקד.

היא עוד תנשק אותו, יום יבוא.

הרי השמיים הם הגבול.

יצא לי פרק ממש ממש ארוך,

אבל אל תדאגו, הפרקים הבאים יהיו יותר .. ממוצעים.

וכבר כתבתי את הפרק הבא, הוא הרבה יותר טוב מהפרק הזה . [;

אני אשמח מאוד אם תגיבו ותירשמו לקבועים,

אתם לא יודעים עד כמה זה חשוב לי, ועד כמה זה יעשה לי טוב. 3>

[ קרדיט ]