שאני עם כולם הכל טוב.

ברגע שאני חולה במיטה-אפחד לא טורח לבדוק מה שלומי ולהתקשר,

אני הצעתי לחברה הכי טובה שלי לקפוץ אליי לביקור|כי עצוב לי| והיא אמרה "לא" כששאלתי למה היא אמרה שהיא רוצה לישון צהריים.(?!) כשהיא קיבלה הרעלת קיב שנה שעברה אני ישבתי איתה כל היום בחדר וניסתי לגרום לה להרגיש שמחה יותר. ><

ואו אני מרגישה כ"כ שקועה ברמחים עצמיים,אבל זה משגע אותי שהחיים בחוץ ממשיכים בלעדיי,שהחברים שלי ממשיכים להפגש,לצאת ביחד,ואני מרגישה חנוקה עם בחילה מרוב ההרגשה הזאת של הבית,ושל הלבד.

גם כשאני בחוץ-בביצפר לא כיף לי החיוך על הפנים הוא רק זיוף,אני לא יכולה להגיד שהאנשים בכיתה שלי לא חמודים מנומסים ותמיד עוזרים אם אני מבקשת,באמת!באמת שקשה למצוא כאלה כיתות בימינו! אבל אני פשוט לא שייכת לשם! כשמתחלקים לקבוצות\שלישיות\זוגות. זה עונש בשבילי כי אפחד לא מבין אותי שם באמת אני שמה מסיכה ,אני לא  אחת מהם. אין לי בעיה להסתדר איתם ככה ברגיל אבל יש לי נטייה תמיד לחפש אדם שאליו אני יהיה הכי מחוברת,קשה לי למצוא אחד\ת כזה בביצפר שלי.אני יודעת שיש לי חברים טובים והכל..אבל אני לא אוהבת ממש להיות שם.

ובגלל זה גם אם הייתי רוצה להתרחק החברה הכי טובה שלי (למרות שבאמת הכי כיף לי איתה בעולם,אבל בזמן האחרון אני בוחנת את הנאמנות שלה) אין לי איך

כי החברה האחרת שלי לא גרה בעיר וזה לא הגיוני להפגש כמעט.
חוצמזה יש לי בעיה קטנה החברה הזאת שלא גרה בעיר אז היה לה חבר שהיא די מאוהבת בו עד עכשיו והוא גם לא אדיש אליה..

 עכשיו,אני חושבת שיכול ליהות שאני קצת דלוקה עליו.

אני לא יודעת מה לעשות

אני מרגישה בודדה.

החיים ממשיכים בלעדיי ואני לא מצליחה לעצור אותם מלכת.