סיפורים, סיפורים ועוד קצת סיפורים

שלומות (:

 מה קורה אנשים?

"ואוו" אמר הבחור
שעמד מולי, "אני לא מאמין שאני רואה אותך כאן" הוא פרס את ידיו וחייך
אליי. "את לא מזהה אותי?" שאל כשחיוכו ירד מעט מפניו.
"אהממ.." ניסיתי לחשוב מי לעזאזל זה יכל להיות, הבחור נראה כ"כ
מוכר אבל בכל זאת נראה טוב מידי בשביל שאכיר אותו. בהיתי בו כמה וכמה דקות,
"אממ.. אני.. מצטערת.." הייתי נבוכה מעט מהעובדה שאני לא מזהה אותו,
"אבל אני לא מזהה אותך" חייכתי חיוך קלוש. הוא הוריד את ידיו, "זה
אני אלכס" הוא אמר. ממ.. מי זה? לעזאזל, חשבתי. אני באמת לא מצליחה לזהות
אותו.

"אממ... את רוצה אולי נשב לשתות משהו ותנסי להיזכר?" הוא הציע בחיוך מעט
נבוך, "אני חושבת שזה יהיה באמת מעניין לגלות מאיפה אנחנו מכירים" עניתי
וחייכתי אליו בחזרה כשאני מסמיקה מעט. לפתע נזכרתי שאחותי עומדת מאחוריי, "אה
כן" הסתובבתי אליה. "זאת אחותי הקטנה, מוניקה" היא חייכה אליו ועלה
בה סומק כשהיא מנופפת לשלום. "וואו, איך היא גדלה.. אני זוכר אותה כשהיא רק
הייתה תינוקת" הוא חייך אליה, "אני רק אסגור את האוטו" אמרתי
וסגרתי את תא המטען שהיה מפוצץ בקניות שלנו. והתחלנו לחזור לכיוון מרכז הקניון,
"אז, מתי הגעת לפה?" שאל הבחור, "לא לפני הרבה זמן, אנחנו רק איזה
שלושה ימים בארץ" אמרתי כשאני מנסה לפענח לאן הוא לוקח אותנו. נראה כאילו הוא
מכיר את המקום הזה טוב מאוד. הוא חייך, "אני עברתי לכאן שנה אחריי שעזבת את מחוז
ווילטשייר שבדרום מערב אנגליה" אמר ובקולו נשמע שהוא מעלה זכרונות. עכשיו אני
באמת מבינה מאיפה בא המבטא הבריטי שלו, חשבתי לעצמי. "אני גר ברחוב נווה הדר
אם אתן מכירות אולי" הוא הביט בי, כמובן שלא היה לי שום מושג על איזה רחוב
הוא מדבר. "אממ.. לא, אני רק זוכרת שאנחנו גרים ברחוב אממ.. ה.. הפרגים"
הסתכלתי עליו, "אהה..אז אנחנו ממש קרובים" הוא הנהן וחייך אליי. נכנסנו
למקום ששילב בתוכו בית קפה ובר, מסביב היו שולחנות קטנים וממולנו נגלה בר לאורך
הקיר, שהיה צבוע בצהוב בננה. המקום לא היה גדול אך הספיק כדי להכיל לפחות כמאה
אנשים וכשהבטתי לצדדים שמתי לב למדרגות שהובילו למעלה, המקום נראה חינני ונעים
לעין. התיישבנו על הבר והבחור שהוביל אותנו לחץ יד לברמן, "הרבה זמן לא ראיתי
אותך מיקי" חייך אל הברמן. "אכן כן חברי, הבאת איתך חברות חדשות
מהעיר?" הם צחקו ביניהם. מה הכוונה "חברות חדשות", שאלתי את עצמי.

"לא" אלכס המשיך לחייך "זאת קלארה, חברת ילדות שלי היא רק הגיעה
לארץ" הסתכל עלי "ולידה אחותה הקטנה מוניקה", הוא החזיר את מבטו אל
הברמן. הופתעתי מעט מההצהרה הישירה שאני חברת ילדות שלו. "הבנתי" הברמן
פנה אלי ולחץ את ידי, "נעים להכיר, מי שחברה של אלכס גם חברה שלי וברוכה הבאה
לארץ" הוא חייך אלי והחזרתי לו חיוך נבוך. לא הייתי רגילה ליותר מידי צומת לב
מכיוון הבנים שהיו סביבי, "מה תרצו לשתות?" מיקי ניגש לעניין. "אני
רוצה ברד" קפצה אחותי שהייתה מהופנטת ולמרבה הפלא הייתה שקטה, חייכתי והזמנתי
לימונענע גרוס. "גם לי לימונענע גרוס" חייך אלכס והתיישב לידי בכיסא
הגבוהה שליד הבר. כשהוא היה כ"כ קרוב התחלתי לבחון את המראה החיצוני שלו
בתקווה למצוא איזה רמז למי שזה יכול להיות, אך כשבחנתי אותו לא הצלחתי לזהות שום
חלק בו. "אז איפה עצרנו?" הוא קטע את מחשבותיי והחזרתי את מבטי לכיוון
עיניו כשאני מתמקדת בהן, "את עזבת בסוף השנה הראשונה של החטיבה" הוא
חייך לעצמו ובנימת קולו שוב ניתן היה לזהות את קול הזיכרונות שעלה בו. ניסיתי
להיזכר איפה למדתי בשנים ההם, שנת החטיבה הראשונה אכן ניגמרה במחוז ווילטשייר וגם
את ארבעת השנים שלפני כן ביליתי שם. אך לא הצלחתי להיזכר באיזה בית ספר למדתי
וניסיתי בכוח לאמץ את המוח שלי לחזור לאותן שנים, המשקאות שלנו הגיעו וקטעו את
מחשבותיי. "תודה" הנהן אלכס, "אני לא בדיוק זוכר איך קראו לבית ספר
אבל אני זוכר שלא הינו צריכים ללכת הרבה כדי להגיע אליו" הוא חייך. שמתי לב
מזווית עיני שאחותי מסכלת לכיוונו זמן מתמשך ולא מפסיקה לחייך, חייכתי לעצמי
והסתכלתי על הכוס שבידיי. "אולי את זוכרת, אולי לא" הוא אמר לעצמו
והמשיך, "זה היה כשהיינו יותר קטנים" הוא הסתכל עלי ואני הסתכלתי
בעיניו. "אני זוכר שהיית בשמלה בצבע אפרסק עם שיערך האדמוני שאז הגיעה לך רק
עד הכתפיים" הוא צחקק לעצמו, ואני חזרתי להביט בכוס שלי כשאני מרגישה את מבטו
עליי. לגמתי מעט מהמשקה הקר והמרענן, "הייתה איזו חבורה שניגשה אליי והתחילה
להציק לי" הוא לא הוריד את עיניו ממני. "ואז את באת ובקולך הרך והילדותי
אמרת שאם לא יפסיקו ויעלמו את תבעטי בהם ותתלונני עליהם, והם כמובן ברחו" הוא
צחקק. לפתע התחלתי להיזכר ועיניי נפערו, נכון, אמרתי לעצמי. לא זכרתי את צבע השמלה
שלי, אבל זכרתי שהיה ילד כזה. הוא היה ילד עדין וחמוד שנראה מעט כמו בת בגלל ריסיו
הארוכים, צבע שיערו היה בלונד פלטינה באותם ימים והוא היה קצר ופרוע תמיד. הסטתי
לפתע את המבט שלי לכיוונו, כלא מאמינה, חיוך עלה על פניי ועיניי התחילו להיות מעט
רטובות. "אלכס" לחשתי, הוא הסתכל ישר לתוך עיניי ואז זיהיתי את העיניים
החומות והגדולות שפגשו אותי באותו היום שבו הכרתי אותו, "אלכס" חזרתי
ואמרתי. בלי לשים לב לפתע קמתי וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי בחזרה ולפתע הבנתי שזה
היה חברי הטוב מהעבר. ילד קטן ובלונדיני שגדלתי איתו והוא כאן מולי גבוהה ממני
בחצי ראש וכ"כ שונה. "אני לא מאמינה שזה אתה!" אמרתי כשעזבתי את
אחיזתי, "לא חשבתי שתיזכרי" הוא חייך אלי. "כ"כ השתנית, איך
ציפית שאזכור?" הוא משך בכתפיו. "אז אתה באמת חבר ילדות שלי" צחקתי
וחיבקתי אותו חזק מסביב למותניו עד שהשמיעה אנקה, התיישבנו והתחלנו להיזכר בימי
הילדות שלנו כשאני לגמרי שוכחת מהסובבים אותנו. " כ"כ גדלתה
והשתנת!" אמרתי והסתכלתי עליו, התחלתי לזהות מעט את מה שנשאר מאותו הילד הקטן
שהיה אז. לאחר כשלוש שעות שבהן צחקנו על עברנו והשלמנו פערים הייתה השעה כבר ארבע
בצהריים, שמתי לב לכך ונלחצתי כשניזכרתי שממזמן כבר היינו צריכות לחזור ולהאכיל את
הגורים. "קרה משהו?" אלכס שם לב שנילחצתי, "אממ כן" חייכתי,
לעזאזל אמרתי לעצמי. "אנחנו צריכות ללכת, ששכחתי שאני צריכה להאכיל את הגורים
שלנו" אמרתי במהירות וזרקתי חמישים שקל על מקומי, ולפני שהספיק להגיב אני
ומוניקה כבר היינו בחוץ. "לעזאזל" סיננתי, "למה לא אמרת כלום?"
הסתכלתי לכיוונה של מוניקה כשאנחנו הולכים מאוד מהר לכיוון האוטו. "אממ..לא
יודעת" היא עדיין הסמיקה, "נו באמת" אמרתי ונכנסנו מהר לאוטו.
הדלקתי את מערכת הניווט כדי שלא נאבד למרות שהמקום היה קטן, אך עדיין לא רציתי
לטעות בדרך. "הגורים בטח כבר גובעים ברעב" אמרתי מלאת רחמים כלפי
הקטנטנים, תוך עשר דקות כבר היינו בבית ומוניקה הכינה חלב בשביל הגורים. אני
בינתיים הלכתי לכיוון החדרים שלנו בתקווה לגלות את הגורים עדיין נושמים, הגור של
מוניקה נחר לו בנחת להפתעתי בקופסא שלו אך הגור שלי בדרך פלא הצליח להגיע למיטה
שלי. ובמקרה גם לכרית שלי שרוב הנוצות הוצאו ממנה והגור שלי הסתכל עלי בעיניים כה
מתוקות כשפרצתי לתוך החדר, "אעאהעאה!!" עיניי נפערו, "אני לא
מאמינה שדווקא אתה עשית את זה!" מיהרתי אליו ולקחתי אותו בחיכי וירדתי איתם
למטה.

"מה קרה?" שאלה אותי מוניקה כשניכנתי למטבח ונתנה לי את אחד הבקבוקים,
"הקטן הזה הרס לי את הכרית" אמרתי לכיוונו בטון כועס כשאני דוחפת לפיו
את פיית הבקבוק. 

אחותי צחקה והשניים שתו בלהט את החלב שלהם, התמוססתי ישר מהמראה הזה והכעס שלי
עליו התפוגג. "שלג" לחשתי, "אני יקרא לך שלג" חייכתי.
"ואני יקרא לשלי.." מוניקה שמה את אצבעה על סנטרה, "סמנטה" היא
אמרה כאילו נורה נדלקה בראשה. שמתי את ידי על פי בניסיון לבלוע את הצחוק התגלגל
שאיים לצאת החוצה, "מהה?!" היא ירתה לכיווני. "זה שם יפה"
אמרה והצמידה את הגורה לחזה שלה. "בחירתך" צחקתי, וכשנירגעתי הסתכלתי
בצומת לב איך הגור שלי אוכל. 

"תגידי.." מוניקה היא התחילה לומר, "אלכס הזה.." הסתכלתי
עליה. "כן?" שאלתי, ראיתי איך היא מתחילה להסמיק. "אוי נוו.. אחותי
הקטנה אהתהבה?" צחקתי והרמתי גבה. "אהממ..אהה...ל..לאא!!" היא
הסמיקה, "אני לא מכירה אותו והוא בכלל לא הטעם שלי" אמרה מהר. "אבל
הוא כזה חתיך, והוא גבוהה כמו שאת אוהבת" חייכתי "והעיניים שלו.."
התחלתי לומר ובדיוק שמעתי את אבי נכנס. "שששש...!!!" סיננה לעברי
מוניקה, אני רק צחקקתי במקומי ונתתי לגור עוד חצי בקבוק לשתות מכיוון שגמר מהר
מאוד את הבקבוק הראשון שהיה בידי. "שלום בנות" אבי נכנס למטבח,
"אולי תספרו לי גם את הבדיחה" חייך וליטף את שלג. הוא התיישב איתנו
בשולחן שעמד במטבח, "אין על מה לצחוק!" הסמיקה אחותי ואני ניסיתי לבלוע
את צחוקי. "ממ.. טוב" חייך קים "אני רעב, מה יש לאכול", הוא
התקרב אל המקרר והוציא משם את מה שנשאר ממנת הבולונז של אתמול בצהריים. לאחר
שסיימנו להאכיל את הגורים, העלנו אותם למעלה והכנו לעצמנו אוכל. כשהתיישבתי עם
אחותי לאכול שמתי לב שמשהו מפריע לה והיא לא אומרת, "נו" אמרתי.
"מה את רוצה לשאול?" הסתכלתי עליה במבט משועשע, היא חייכה אלי.
"אממ.." התלבטה, "כמה טוב את מכירה אותו?" השאלה הייתה
מכשילה. הרי שנים כבר לא ראיתי אותו, והוא השתנה מאוד חיצונית. אך פנימית,
כשדיברתי איתו הוא נראה כלל לא שונה. אותו ילד שהכרתי ביסודי ושביליתי איתו את רוב
זמני. "אני לא יודעת" עניתי לה לבסוף, "למה?" שאלתי.
"סתם" היא ענתה לי תשובה קצרה וחזרה להתרכז באוכל.

"איך לא מתחשק לי להתחיל עוד פעם הכל
מחדש" עצמתי את עיניי, "עוד פעם לנסות למצוא לעצמי פינה בתוך איזה בית
ספר לא מוכר" חששות החלו להציף את מוחי. ואם כבר חושבים על בית ספר חדש, מעניין
מתי הם מתחילים ללמוד פה. קמתי והסתכלתי על הלוח נשלח עם המכתס מבית הספר, תאריך
ההתחלה היה בעוד יומיים. "לא נכון" נשמטו כתפיי, אני לא מאמינה שהחופש
שלהם בישראל מקוצר. חזרתי למיטה והפלתי את גופי גדימה, שלג התעורר וקפץ. הרגשתי
איך הוא עולה עלי ומרחרח אותי, "זה בסדר שלג, אין עלי שום דבר מעניין" דיברתי
כשפניי שקועות בשמיכות. הוא נבח נביחה קטנה ומתוקה והתקדם לכיוון הראש שלי,
הסתובבתי להביט בו והוא התחיל ללק את פניי.

"דיי" צחקתי והסתובבתי והוא החל לקפוץ עלי...