ח ו ל ת נ פ ש .

אופטימיות? אפשר להגיד. בעצם, רצוי להגיד. אני מקווה לטוב.

כבר הרבה זמן שאני לא כותבת, לא חושבת, לא עושה משהו, ואני מאוד רוצה. הרעיונות גועשים לי בראש אבל הביצוע לא מצליח. אני כ"כ עסוקה במחשבות ודיבורים ששכחתי איך לבצע. החיים לא מתגלגלים כמו שתכננתי. אפילו לא כמו שחשבתי לתכנן.

מה יהיה איתי הלאה?

השנה תהיה שנה גורלית. אני מרגישה את זה בקצות האצבעות, בפרפרים בבטן, במחנק בגרון. אנשים מפתיעים אותי. אני מפתיעה אותי. אני מודאגת, מוטרדת, שוב חושבת. מה עושים הלאה?

הלוואי והייתי יכולה פשוט לשפוך את המחשבות שלי, אבל אפילו להקליד אני כבר לא מצליחה מהלב. אני מרגישה כאילו מישהו חסם את בית החזה שלי וכואב לי, לוחץ לי, צפוף לי..

מה אני צריכה לעשות הלאה?

לפני שנה סיימתי טירונות וקיבלתי מהמפקדת שלי משהו שאני לא אשכח ולא אאבד לעולם - מוטיביציה והכרה. היא אמרה לי "יכולת מצמיחה כנפיים, רצון מלמד לעוף". יש לי כנפיים, בלי להתרברב, בלי מסכות, בלי שטויות. יש לי כנפיים דיי גדולות. יש לי רצון, שאיפה, חשק, כמיהה, איך שלא תרצו לקרוא לזה, אבל בשנה האחרונה אני יודעת רק אכזבות.

שלא יהיו יותר אכזבות, בבקשה.

בפעם האחרונה, ייבשתי את מלאי הדמעות שלי.