וואו..ישראבלוג מחזיר לי רגעי נוסטלגיה "ישנים"..
לפני שנתיים (פלוס) פתחתי פה בלוג, ורציתי לכתוב על החיים הכה מרתקים שלי כי חשבתי שנורא יעניין לשאר העולם לקרוא על המשברים חסרי המשמעות של ילדה בת 15.. על הצרות הקיומיות שלה, ועל התובנות האדירות שיש לה, שלא לדבר על ניסיון החיים הרב. כן כן, אני אדם יומרני.
איזה מהפך ניסיתי לעשות בחיי.. תחילה השמדתי את היומן ("יומני היקר, בלה בלה בלה.."), אח"כ השמדתי את הפייסבוק (כפי שוודאי כולכם יודעים, יוצרי הפייסבוק הנורא מתוחכמים לא מאפשרים לך *למחוק* את הפייסבוק, אלא רק "להשעות את החשבון"), מחקתי את רשימת אנשי הקשר שלי באייסיקיו (שהשארתי בחיים, רק כי אחיות שלי משתמשות גם הן באיסי), על המסנג'ר אני אפילו לא מדברת (מסנג'.. מה?), ובאופן כללי, ניסיתי להתנתק מכולם, מהכל. מכל מה שהיכרתי. לא כי היה לי רע. לא היה לי רע.
אבל גם לא היה לי טוב. עם עצמי. התביישתי בעצמי. רציתי, איך אומרים, "להמציא את עצמי מחדש". אמנם רק בת 15, אבל מספיק גדולה כדי לתעב את עצמי. כנראה שלשנאה עצמית אין גיל. (מעניין אם לאהבה עצמית כן.. זה בהחלט היה יכול לעודד אותי.)
אני מניחה שאם מישהו בכלל טורח לקרוא את הפוסט התמוה הזה, הוא לא מבין על מה אני בכלל מדברת. ומה זו בכלל השפה המוזרה שאני משתמשת בה? האם זו ציניות? סתם ניסיון פאתטי לכתוב בצורה מתוחכמת ושנונה? (ייתכן, ייתכן מאוד..) ומה בעצם הקטע של הבלוג הזה?
טוב אז נתחיל מהבסיס של הבסיס.
אני סילבי, אני בת 17 וחצי, והבלוג הזה הוא למעשה סיפור חיי. לא שהם כאלה מעניינים, אבל אני מתארת לעצמי שיש כמה חלקים שאולי יתעניינו בהם אנשים מתוסבכים כמוני. אני במצברוח די שפוך עכשיו, ולכן הצורה שבה אני כותבת גם סוג של מחוקה.. אמרו לי פעם שצורת הכתיבה שלי משקפת בצורה מושלמת את מצב הרוח שלי. נעזר בזה.
אני מנגנת על פסנתר משמיעה (לצערי אף פעם לא היה לי את הכסף ואת הביצים לשבת וללמוד עם מורה), אני עושה ספורט על בסיס קבוע (בדמינטון אם מישו מכיר, ושחייה), אני תלמידה של 90+ (נשמע משתחצן? חכו שתקראו את הפוסטים הבאים.. תוכלו להבין שיש לי סיבה טובה לכתוב את זה), מדברת שלוש שפות: עברית (זה דורש לכתוב משו, אבל בגלל שזה כ"כ צפוי, אני אוותר), אנגלית (כנ"ל), ואיטלקית (ובכל זאת, נראה לי שאת הכותרת לבלוג כתבתי בשגיאות כתיב, הייתכן?). גרתי כמה שנים טובות מחיי בהולנד, ובאופן כללי יצא לי (ברצוני או שלא ברצוני) לבקר ברוב אירופה. אני בחורה חברותית, עם ביטחון עצמי (נגיע לזה), עובדת בסבארו כבר חצי שנה, גרה בעיר נחמדה, משו בסגנון "רמת אביב ג'" רק טיפה פחות קלאסה.. משו כמו נתניה רק עם קצת פחות צרפתים (פחח, לא מצחיק. אני יודעת), אוהבת בעלי חיים מאוד, ובאופן כללי אומרת מה שיש לי להגיד ועומדת על שלי.
זה הצד היותר חביב של חיי. כלומר, לפחות כלפי חוץ. נשמע סוג של ילדה מפונקת שמתבכיינת על צרות שהיא מוציאה מהתחת.
נעבור לצד השני? או שנוותר?
ההורים שלי עומדים להתגרש, בגלל בגידה.. יש לי בעיות ריכוז, הייתי לוקחת רטלין, אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה, הייתי צריכה לקחת פרוזאק מיד אח"כ.. =\
יצא לי שם של שרמוטה, אני מניחה, למרות שאני בתולה, אבל כנראה שאת הפרטים האלה אנשים אף פעם לא טורחים לברר.. מה גם- שאני לא נמשכת לבנים, לפחות עד עכשיו לא, וזה הופך את כל העניין לאבסורד אפילו יותר. יש לי הפרעת חרדה, ולמרות שאני מוקפת באנשים בקביעות בגלל ה"ביטחון", אני מרגישה לבד.. כי אני יודעת שאם אני אהיה עצמי, רוב הסיכויים שאני אשנא את עצמי נורא.
אני מעשנת (זה לא התחיל מתוך "פוזה", ולא נשאר בתור "פוזה", כי אני עושה את זה לבד, לא ליד אנשים). מעולם לא היה לי חבר רציני, יש לי הפרעות אכילה, או אני צמה או שאני בולסת, ולמרות שאני נראית במשקל נורמלי (ואפילו "רזה"- כך אומרים..) אני מתעבת כל חלק וחלק בגוף שלי. אני מתכננת ניתוח פלסטי באף, הסרת שיער ("מה עובר לך במוח יא אשכנזיה?" נו, לך תסביר להם), ניתוח לחיטוב סנטר, ולהצמדת אוזניים ("אפשר לחשוב שאת שרק"...- למה אפשר?) וקשה לי להסתכל במראה.
אבל תמיד, תמידדדד אופיע עם חיוך.
אנשים כנראה חושבים שזה בגלל האופטימיות שכ"כ טבועה בי.
אנ חושבת שזה כי רק ככה אף אחד לא יוכל לדמיין שהפוסט הזה שייך אליי.
לילה טוב.
אף אחד לא צריך להגיב.
אני מתארת לעצמי שהתגובות יהיו נאצה, וזה לא מי יודע מה בראש שלי, כפי שוודאי הבנתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
SilVi