חוסר שייכות זה להסתובב לבד בהפסקה.
זה להכין לבד את השיעורים, לאכול לבד את ארוחת העשר, למלא לבד מטלות קבוצתיות.
חוסר שייכות זה להביט על כולם ממקום הישיבה בכיתה- המקום היחיד בו אפשר עוד איכשהוא להרגיש בבית.
זה לראות אותם מבלים יחד, צוחקים יחד, בוכים יחד. זה לקנא בהם על שיש להם אחד את השני.
זה להביט בהם יושבים יחד, מקשקשים, מתחבקים, מחליפים חוויות, משחקים או סתם שותקים. זה לראות אותם רבים ולקנא בהם על שיש להם עם מי.
חוסר שייכות זה לראות קבוצה אחת גדולה בעיין אחת, ובשנייה לראות אותי- כאילו כשני עולמות נפרדים. זה להרגיש לא שווה מספיק ולו בכדי לנסות ולהצטרף אליהם. זה להיות הכי קטנה והכי חלשה והכי נחותה.
זה לשבת לבד בצד בזמן שכולם ביחד. זה לבכות בשקט מבלי שאף אחד ישים לב.
זה לעמוד לידם בחוסר יכולת להוציא ולו משפט מהפה.
זה לספור את הכמות המדוייקת של הפעמים בהן מישהו אי פעם טרח לברך אותי לשלום בבוקר יום במשך שש שנות ילדות ולא להגיע אפילו לא לחמש.
זה לראות אותם צוחקים ונהנים מבעד למסך של דמעות.
זה לראות איך מישהו נופל ואיך כולם מושיטים לו יד ועוזרים לו לקום. זה ליפול שוב ושוב, אפילו מבלי לקוות לקצת תמיכה.
זה לדעת שאם יום אחד פתאום אעלם- אף אחד לא ירגיש בכך.
זה להביט בקירות הלבנים ולדעת שהם היחידים שאולי יכולים להבין מה אני באמת מרגישה.
זה לקנא באותם קירות על שלהם יש אחד את השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
