תמונה שלמה

ולא רק שאין לי על מה להיות עצובה, אפילו אין לי על מה לכתוב.

אני קוראת איזו פיסת מלים, ולרגע יש חיבור.

לרגע יש חיבור- ולאחר מכן אני נותרת תלויה באויר.

ואני יודעת שעמוק בפנים, כל הפרטים הקטנים מתחילים להתגבש לגושים, ואת הגושים אני כבר מכירה.

יש גושים אווריריים. לגושים אווריריים תמיד יש הסברים, ואפשר לפרק אותם ביתר קלות, ולהפכם למלים, למשפטים, או אפילו לשירים.

גושים אווריריים הם הכי כואבים.

ויש גושים אטומים, מוצקים. אלו שמודבקים בדבקים הכי חזקים.

מודבקים בדבקים הכי חזקים- ואולי דווקא בגלל זה אין חיבור.

וכשאין חיבור, יש רק אפשרות אחת- וזה להיות תלויה באויר.

כי גושים מוצקים לעולם לא סתם מתפרקים,

לא למחשבות, לא לשירים, לא להסברים ואפילו לא למלים.

גושים מוצקים מתפרקים רק לדמעות.

למרות שלכאורה- אין כלל על מה לבכות.

למרות שלכאורה- הכול בדיוק בסדר.