תמונה שלמה

...זו הייתה עוד שעה רגילה מבין השעות האלו, בהן אני שוכבת במיטה שלי וחושבת כל מיני מחשבות שבאותו הרגע נראות לי נורא חשובות, אבל בדקה שאחרי- כלום לא יעזור לי כאשר אנסה להיזכר בהן. ביתר קלות נשכח ממני הכול, פרט לאיזה הבהוב קצר של כמה מילים מתוך החלום האחרון שחלמתי, וכל התהיות המשמעותיות והמחושבות נמוגות כלא היו. כמעט תמיד, כשאני נזכרת הרגעים שכאלו, מופיעות מולי קליפות זכרונות מרוקנות שטוענות שהיו פעם רעיונות נפלאים, תובנות מזהירות או סתם תזכורות חשובות, ולשנייה אני מדמה לחדור ולראות מבעד להן את שהן מצפינות, ואפילו משננת את זה מספר פעמים על מנת לזכור, בלי לדעת שבכל חזרה על המשפט עוד ועוד חלקים ממנו בורחים לי דרך הרווחים שבין השיניים, ובזמן בו אני מנסה לחפש אחר חלק אבוד- החלקים שעוד נותרו מתמוססים להם בין המולקולות שבאויר שמסביב. אני יודעת, לפני רגע הם נחו לי בכיס יחד עם כל הקלפים המנצחים והסודות הנסתרים של היקום ומה שמעבר לו, אבל עכשיו... עכשיו כל מה שנשאר הוא סתם כלום, כלום ריק כמו זה שנוצר על החול הרטוב שעל החוף, ברגע אחרי שהגל המלוח ומלא החיים האחרון נמשך בחזרה אל הים, ומותיר אחריו רק רטיבות ריקנית וחסרת ממשות, רטיבות שבלי מים.