והנה אני כאן מעלייך.
אני צוחקת, למרות שאינני באמת שמחה.
ושוב, אני בוכה.
כששמעתי אודות שקרה לך, אפשר לומר שכמעט נעתקה נשימתי. לא ציפיתי שזה יקרה, באמת שלא.
עד כמה שזה יישמע לך שקרי, מעולם לא רציתי שזו תהייה המציאות. אף על פי שוודאי תיארת לעצמך מהי כמות הפעמים בהם פיללתי בלבי למותך, (וודאי ייחלת גם את למותי לא מעט כלל), אפילו לא העליתי על דעתי שדבר כזה באמת יכול לקרות. ואני כבר לא יודעת מה להרגיש...
זה לא באשמתי, אני יודעת. זו הייתה תאונה, כך הודיעה חברה משותפת בטלפון, כשעיניה מלאות דמעות, מפחדת מהחיים כמעט כמו מתגובתי שלי. אז למה אני מרגישה כאילו קצת כן?
זו הייתה תאונה, זה קרה במקרה. הם לא ידעו שם מי את, הם לא הכירו נערה בהירת שיער, כחולת עיניים וחריפת שכל. הם לא ידעו מה הוא רוע אמיתי.
ועכשיו, כשאת כבר לא כאן, וכבר לא אראה אותך מידי יום במשך שעות כה רבות, קצת קשה להשמיץ אותך או לדבר ברעתך, והזכרונות הטובים שכבר זמן שכחתי צפים מעל פניי המים הסוערים, ומתערבלים כסופה אפורה בעלת צורה מעגלית וחסרת סוף.
חברה כמוך מעולם לא פגשתי. נערה איכותית, עמוקה, חכמה, מדהימה ממש. מישהי איתה מצאתי לי שפה משותפת, שיכלה להבין אותי במדוייק, ואני אותה. לא רבים בני האדם שבאמת ידעתי להעריך ולכבד, או לחילופין שהצליחו לאהוב ולהעריך אותי, לראות בי באמת חברה, כמו שתמיד חלמתי להיות. לא רבים אלו שבאמת חדרו אל לבי, שבאמת חדרתי אני אל ליבם, שנתנו לי את ההזדמנות לאהוב אותם ולהשקיע את כולי בשבילם. לא רבים אנשים כמוך, החברה הטובה ביותר שהייתה לי מעולם.
לא, לא היו לי הרבה חלומות באותו התקופה, ואולי אפשר לומר אפילו שמלבד החלום הורוד והמתוק לחברות אמיתית, לא ביקשתי מאומה. ואת היית שם בשבילי, לאחר שנים שכל כך סבלתי. הבאת אותו להגשמתו במו ידייך.
תמיד היית קוסמת.
היווית עבורי מספר דברים, את מכלולם כמובן שלעולם לא אוכל למנות.
היית לי התגשמותו של החלום הכי מתוק.
היית לי לחברה הטובה מכולן.
היית לי האדם המיוחד והחשוב מכל.
היית לי מי שגרמה לי להשתנות מן הקצה אל הקצה.
היית לי זו שהביאה אותי להיות מה שאני כיום.
היית לי ההיא שהרסה, ששברה, שהחרימה.
היית לי לאוייבת השנואה ביותר.
היית לי סיבה לעצב, לדיכאון ולסבל.
היית בשבילי הקסם הכי גדול.
חברות שכמוך הן באמת מצרך נדיר, וכנראה שטוב שכך. את בלבלת אותי, שיטית בי, הולכת אותי שולל. בעיניים עצומות סמכתי עלייך, כאשר הובלת אותי בשבילים רכים עשויי צמר גפן, נעים וחלק כל כך, כמו גם דק ושברירי. כמעט במכוון פערת בו חור, הפלת אותי למטה אל הבוץ והקרשים בקצותיהם עוד נותרו מסמרים חלודים. וכשצפית בי מלמעלה, צחקת בלבך, חפרת את עצמך בתוך הסבל הפרטי שלך והשקעת כל כך בשמירה על מעמדך ועל חברותייך. שרק לא יתקרבו אליי, שרק לא ייפגעו גם הן, חס וחלילה! כשהיית ילדה קטנה, סיפרת, החרימו אותך בבית הספר. כשהייתי נערה צעירה, הבנתי, לא תירגעי עד שלא תחרימי בעצמך אדם אחר, תהיי שם בצד השני.
לא היו לי הרבה חלומות באותה התקופה, אבל כנראה שאת הבועה הורודה והמושלמת שלי גם סיכה קטנה יכלה לנפץ, סיכה שהכירה אותי טוב די על מנת ללחוץ על המקומות הכי רגישים וכואבים, להעיר מחדש את הצלקות הישנות. והסיכה שלך הייתה גדולה מדי, גדולה עד כדי כך שהארס שהוחדר בה, לא רק שפער בי עוד רבבות של צלקות חדשות, אלא שגם לא הניח להן להיסגר בחזרה, השאיר אותן פתוחות בגופי. כן, גם היום.
לא עבר מאז יום בו לא חשבתי עלייך. השם שלך מהדהד בראשי ללא הפסקה, כבר שנתיים שלמות. מידי יום ביומו אני נזכרת בך, חושבת ומהרהרת בלבי, היכן טעיתי? מה עשיתי כל כך רע? למה הנפילה הזאת הגיעה לי? ואיך יכול להיות בכלל כזה בן אדם, שהלב הרגיש והפגיע שלו קשה כמו יהלום? ובמה אני מוסיפה עוד לחטוא, בעקבותיו לעולם לא תסלחי לי?
ולמה, לאחר כל מה שעברתי וסבלתי בגללך, למה בפנים אני עדיין מרגישה את התחושה הזאת? למה משהו בי רוצה כל כך לשוב ולהיות חברתך הטובה ביותר, כבימים עברו? למה גם מעבר לכל מנגנוני השנאה וההגנה העצמית שלי- למה השיחות איתך עדיין קוסמות לי? למה אני מחייכת כל כך מכל מחמאה מזוייפת שהיית פולטת לעברי בחוסר רצון?
לא, לעולם לא תוכלי כבר לסלוח לי על שמעולם לא עשיתי. לעולם לא תשובי להיות עוד חברתי הטובה מכולן. לעולם החלק החסר שבי לא יושלם, הבור לא יתמלא. כי ביחד איתך, גם משהו ממני נעלם. משהו שאולי לא אהבתי ואולי רציתי לשכוח, אך אליי עצמי אין ביכולתי באמת להתכחש. ואת הלכת, והותרת אותי עם הפצע, שעכשיו אני רק יכולה לדמיין שבמידה ועוד היית בינינו היה יכול להיתפר...
וכעת, מי יקבל את פניי בכל בוקר בפרצוף חמוץ?
מי יארגן מפגשים כיתתיים בהנחה שאיני יודעת בדבר קיומם?
מי ינסה פעם אחר פעם לשכנע את חברותיי לנטוש אותי?
מי ישגר אליי הערות ומלים פוגעניות?
מי ישנא אותי עד כדי כך שלא יהיה צורך עוד שאוסיף ואשנא את עצמי?
ואת מי אקלל ואשנא אני, בלילות?
ועל מי אשליך את כל צרותי ופחדי?
במי ארכז את גלי השנאה העצומים שהותרת בי, ולא לקחת בחזרה?
ובמי אתלה בכל בוקר תקוות חדשות, לעתיד טוב יותר?
והנה, אני כאן מעלייך.
את פה מתחתי, כשאני זכיתי לחיות.
לא, זה לא מגיע לי, זה לא מגיע לך.
זה מגיע לי.
זה מגיע לך.
לאדם היחיד שבאמת איחלתי למותו, שלום.
למפלצת מפניה רעדתי בלילות, שלום.
למפוצצת הבועה הורודה שלי, שלום.
לחלום האבוד הנצחי שלי, שלום.
לחברה האמיתית היחידה שלי, שלום.
לאדם היקר לי בעולם, שלום.
לך.
היי שלום.
אוהבת.
ושונאת.
ואוהבת,
יעלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
