אני אוהבת את התחושה של לולאות המתכת העגולות והמבריקות מאור מנורת השולחן מסביב לשתי האצבעות שלי, ואת איך שהן מזיזות בהתאמה את שני הסכינים המחוברים להן. בדרך כלל אני מדייקת, וזה יפה איך שבמספר תנועות זעירות של האצבעות אני יכולה לגזור חתיכות ממש עבות מהציפורניים שגידלתי במיוחד בשביל הרגע הזה. הן רכות ועבות ונקיות, ואני מרגישה גאה מאוד להכניס אותן אל תוך הקופסא הורודה, בה אני שומרת את הציפורניים שלי כבר כמעט שנה. יש לי שם כבר די הרבה ציפורניים, בינהן אפילו כמה צבעוניות, מהתקופה בשנה שעברה, בה אהבתי לצבע אותן בלק. רוב הלק מתפורר כשגוזרים, אבל שרידים של כתום וכחול וירוק בהחלט נשארו. יש לי בתוך הקופסא אפילו שערה ששמרתי מהגבה של אבא שלי, שהיא באורך של שני סנטימטר וזה המון, אז לכן שמרתי גם אותה.
אני מרימה את בקבוק המים המלא היחיד מבין עשרים ושבעת הבקבוקים הריקים שנמצאים על השולחן שלי, מכניסה פנימה שתי אצבעות ושוטפת בעזרתן את העיניים, כיוון שהן מרגישות לי מעט יבשות. משזה לא מספיק אני מנסה שוב, ואחר כך אני מצמידה לעיין את הבקבוק כולו, ומותירה לטיפות לטפטף לאורך הלחי שלי כאילו היו דמעות. אם אני עדיין מרגישה שיבש, אני ניגשת לחדר האמבטיה, מדליקה לשבריר שנייה את הברז, בתקווה שלא לבזבז יותר מדיי מים, ואז שוטפת את כל הפנים. ואז שוב. את הפנים אני מנגבת אך ורק במגבת שלי.
אני מוציאה כפית עם ידית סגולה, מפני שרק את הסוג הזה אני אוהבת, ומוציאה את הקופסא של אבקת השוקו, כי נורא התחשק לי משהו מתוק, אבל אסור לי לבזבז את השוקולד-לעת-צרה שאני שומרת בארון שלי כבר מאז חנוכה, כיוון שעכשיו ממש לא עת-צרה. אני כבר רגילה לשוקולית, אז אני יודעת איך להשתמש בה מבלי להתעטש, וכשאני מסיימת אני מכניסה את הכפית אל מתחת לטוסטר, כדי שבמידה וארצה מנה נוספת של שוקולית אוכל להשתמש באותה הכפית מבלי לבזבז מים על שטיפתה.
בסלון אני פוגשת בכלב שלי, שנח על השטיח, ורוכנת אליו על מנת ללטף אותו. רגע אחד מאוחר מדיי אני נזכרת בכך שאתמול אבא שלי נתן לו חתיכה מהנקניק המגעיל והמסריח ההוא שאני שונאת, ורצה למטבח בכדי לשטוף את היד שלי שתי פעמים בסבונים משני סוגים שונים, ובמקרה הזה- סבון הידיים וסבון הכלים. אני פותחת את הברז בקצה האצבע הכי קטנה שביד שלא נגעה בכלב הנגוע, בכדי שמחר אוכל להשתמש בו שוב. לאחר שאני מסיימת לשפשף חזק- חזק אני רצה במעלה המדרגות ומוציאה מגבת חדשה מארון המגבות. אסור לי להשתמש במגבת המטבח כי היא מגעילה וכי כולם נוגעים בה, אסור ללכלך את המגבת שלי בנגיעות מהנקניק, ובמגבת של אחותי היא משתמשת בשביל לנגב את הפנים שלה, ואני אצטרך לרחוץ את הידיים שוב אם אגע בה. כדי לוודא שהכל נקי אני שוטפת שוב בכיור שבחדר המקלחת של ההורים שלי ומנגבת במגבת שלהם. עכשיו אני יכולה לחזור לחדר שלי בשקט.
לפני תחילת ארוחת הערב אני מבקשת מאמא שתוסיף מזלג ניטראלי לכל צלחת או קופסא שנמצאת בשימוש כולם, אבל למרות זאת אחותי מתעקשת לקחת מהגבינה עם המזלג שלה. לא נורא, ביום חמישי אבא יקנה גבינה חדשה. וגם את הכוסות אפשר לשים במדיח הכלים לאחר שמישהו אחר נוגע בהן, כך שבכלל אין בעייה.
אני אוהבת לראות את פס הלכלוך השחור שיורד מהרגליים שלי וזורם במורד האמבטיה הלבנה ועד לחור ממנו המים נשפכים לביוב כאשר אני רוחצת את הרגליים שלי לפני השינה בכל לילה, כמעט כמו שאני אוהבת לראות את השעווה הצהובה, או החומה- כשיש מזל, על מקל האוזניים, או לשחק טטריס בזמן שאני מרוקנת את צרכיי אל תוך השירותים, או להחליף טמפון. דווקא להתקלח אני שונאת. במיוחד אני שונאת כשאמא שלי מכריחה אותי להתקלח בשבוע שכבא התקלחתי בו. אבל גם ככה אני לא מלוכלכת, כך שלא צריך לדאוג.
בלילה אני לא מסוגלת להירדם בלי ששלושת שמיכות הפוך שלי יהיו עליי, או לפחות ליידי- בצד המפריד ביני לבין החלל הפתוח שבחדר, כי אני חייבת להרגיש מוגנת בלילה. כשמתחיל החורף אני לא מצליחה להירדם ללא הרעש המוכר של המאוורר, אבל אני לעולם לא מצליחה להירדם לקול הנחירות של אמא, על אף שגם הוא מוכר ושהחדר שלה נמצא בקצה השני של המסדרון. אני לא יכולה לסבול כשהתריס פתוח בלילה, כי אז נכנס יותר מדיי אור, וגם לא כשהוא סגור, כי אז אין אויר, וזה לא משנה אם הדלת פתוחה, או אם יורד גשם בחוץ, ולכן אני משאירה עשרה סנטימטר ממנו פתוח, ואת השאר סגור. החלון חייב להיות פתוח כל הזמן, גם אם יש מזגן, כי אחרת אין אויר. הדלת, לעומת זאת, חייבת להיות תמיד פתוחה בלילה- כדי שיהיה אור, ותמיד סגורה ביום, כדי שאף אחד לא יוכל לראות מה אני עושה. זה לא משנה כלל אם אלו דברים פרטיים או שלא, אני פשוט לא יכולה לסבול כשרואים, לכן אני כל כך נבהלת כאשר מישהו נכנס לחדר שלי מבלי לדפוק על הדלת, או שיוצא מהחדר ולא סוגר אותה- אבל הדברים האלו גם ככה לא קורים בדרך כלל, מפני שכולם כבר רגילים. את הרמקולים שבמחשב שלי אני לעולם לא מפעילה, ואם כן, אז רק לאחר שאני בודקת שלוש פעמים שהם מחוברים לאוזניות, או שאין אף אחד בבית וכל החלונות סגורים ואני יודעת בדיוק מתי כל אחד יחזור, וזה לא כולל את הימים בהם אמא נמצאת בבית במרחק של שתי קומות ושלוש דלתות סגורות, או כשאבא שלי מרעיש את כל הבית עם התופים שלו. לכן אני אוהבת את הימים בהם אין אף אחד בבית- משום שרק אז אני יכולה לשיר.
אני מוציאה את מברשת השיניים שלי מתוך האריזה החצי- פתוחה שלה, ומצחצחת את כל השיניים, גם את זו שרק נפלה, למרות שבגיל שלי בכלל לא אמורות ליפול שיניים יותר. לאחר שאני מסיימת, אני מנגבת את המברשת בנייר טואלט נקי, מחזירה אותה לאריזה ומכניסה אותה לאחת מהסלסילות בהן מאכסנים את המסרקים ומברשות השיער, כדי שלא תתערבב עם המברשות האחרות. אחר כך אני עושה פיפי-לפניי-השינה, אף על פי שכבר עשיתי אחד לפניי רבע שעה. אני מנגבת טוב- טוב, שלא תישאר אפילו טיפה אחת של רטוב, ואז מסדרת מחדש את כל שלושת שמיכות הפוך שלי ואת אחת עשרה הכריות. אני מחכה במיטה שלי עד שתגיעה השעה שהיא לא מוקדמת מדיי וגם לא מאוחרת מדיי, בה אני יכולה להירדם מבלי לבזבז לא את היום ולא את הלילה, אז אוכל ללכת לשירותים שוב, ולחזור למיטה בכדי לנסות להירדם. אם אני לא אירדם הרבה זמן וסתם אתעסק בלחפש ולא למצוא את התנוחה הכי נוחה, אאלץ ללכת לשירותים שוב, משום כך כדאי לי להשקיע עכשיו ולהתאמץ חזק- חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
