בתקופה בה היינו חברות, הייתי נוהגת לבקר בביתה פעמים רבות. היה עליי לצלצל אליה מספר דקות לפני שעת הגעתי בכדי לוודא שהיא מוכנה מראש, והיא הייתה פוסעת לעבר דלת הכניסה על קצות האצבעות. היא הייתה מברכת אותי לשלום בלחש, בודקת היטב שאינני מסתירה דבר, ומובילה אותי במעלה גרם מדרגות חסר מעקה, דרך סלון ממוצע ומסדרון מרוצף בכחול, עד אשר היינו מגיעות לחדרה. רק כאשר הדלת הייתה סגורה והתריסים כולם מוגפים, מותר היה להגביר את הקול, או לדרוך גם על העקבים.
היינו יושבות על המיטה שלה ומדברות. מרכלות על החברים לכיתה, ממציאות סיפורים דמיוניים, מחליפות סודות, צוחקות או ממציאות משחקים, כמו כל שתי חברות רגילות בנות מעט פחות משתיים עשרה. היינו יושבות שם, בחדר שלה, שהיה חדר רגיל למדיי, שעות על גבי שעות ומעסיקות את עצמנו- הרי שלא העזנו לצאת. אף אחת מאיתנו לא הרשתה לעצמה לחשוב אפילו על לגשת למטבח ולהכין דבר מה לאכול או לשתות, להעביר דקה בשירותים, להדליק את הטלויזיה או לדבר בקול רם- זה היה אסור. זה הוטבע בה עמוק עד כדי שכבר בקושי שהרגישה במגבלה, ואילו הייתה מתבטלת- סביר להניח שלא הייתה עומדת במצב החדש. ואני פשוט שיתפתי איתה פעולה, פחדתי להפריע והתביישתי לשאול.
כמו כל ילדה רגילה בגילי, כמובן שהסתקרנתי לדעת מה יש מעבר לגרם המדרגות, לסלון ולמסדרון על פניהם הייתי חולפת בכל אחת מהמוני הפעמים בהן ביקרתי אצלה, אך עד היום איני יודעת מאומה מלבד שטיחים רגילים, רהיטים רגילים, תמונות רגילות ומרצפות כחולות.
הבית שלה לא נראה חשוך, וגם לא אפל או קר. הוא בית רגיל של אנשים רגילים, אנשים רגילים שמעולם לא ראיתי אבל היה לי ברור שהם נמצאים שם. הם מעולם לא השמיעו ולו צליל, לא הראו סימני קיום, הצללים שלהם לא נגלו אליי מעולם כאשר חציתי את הקטע הקצר שבין דלת הכניסה אל החדר שלה, אבל היו שם תמיד, היו ולא היו. איש לא בירך אותה לשלום כשנכנסה הביתה, איש לא קרא לה לבוא לארוחת ערב או שבכלל הכין לה אוכל, איש לא הזכיר לה לסדר את החדר או להוריד את הכלב, גם אותו לא ראיתי מעולם, למרות שקערת האוכל שלו הייתה מונחת בכניסה, מלאה תמיד. החלונות בבית שלה היו פתוחים תמיד ועוטרו בוילונות צבעוניים, הקירות היו מלאיי תמונות וציורים, הכורסאות התהדרו בכריות מקושטות והשולחנות- בכיסאות מפוארים. המנורות דלקו באורות צהובים וחמים, הדלתות לא העיזו להשמיע צליל חריקה בפתיחתן, המדרגות היו בדיוק בגודל המתאים. היה שם ריצוף עץ, עץ שלא משמיע כל קול כאשר דורכים עליו. היו שם חלונות שכלום לא נשקף מתוכם. במראות שהיו תלויות שם אנשים לא יכלו להביט מרוב המבט שהביטו המראות עצמן בהם. היו שם שעונים שמרוב השקט, תקתוקיהם שהדהדו בין הקירות נשמעו כמו מוזיקת מועדונים מחרישת אוזניים. הבית כולו היה מכוסה מעטה של דממה, הוא היה בית שאסור לזוז בתוכו, שלנשום בו הרגיש כמו חטא של ממש.
זה היה הבית שלה, ועל פי המונחים של הבית שלה- אפשר לומר אפילו שהייתי שם בת בית.
בתקופה בה היינו חברות, הייתי נוהגת לבקר בביתה פעמים רבות, אף על פי שהיא מעולם לא הסכימה להתארח בביתי. שנים אחר כך, אחרי שכבר לא היינו חברות ואחרי שאח שלה עזב את הבית ואחרי שאמא שלה החלימה מהמחלה ואחרי שהם עברו מכאן לבית אחר ואחרי שהיא רצה לכביש בדיוק כשהאוטובוס עבר, חברה אחרת ספרה לי: היא פשוט התביישה להפריע, התרגלה עד שפחדה מהחופש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
