איך זה התחיל? זה לא משהו שקל לדבר עליו, זה לא משהו שקל לספר אותו.
הכל התחיל בימים כאלו, של קצת שמש, קצת גשם. היה בוקר. שבע וחצי בבוקר.
אחריי שאכלתי והוצאתי את הכלב, יצאתי מהבית והגעתי לבית הספר, חטיבה יותר נכון, תחילת כיתה ז'.
באתי בשעה רבע לשמונה, סיימתי אחריי שכולם סיימו ונשארתי בכיתה. התחלתי להסתכל מסביב. והיו ארבעה ילדים בכיתה.
הם שאלו אותי מה אני עושה פה, שניים מהם הכרתי משנים קודמות. אמרתי שאני פשוט מסתכל כאן.. מה ילד יכול לעשות בכיתה?
הם שאלו אותי אם ראיתי פה ילדה בלונדינית אחת ואמרתי שלא, וכל אחד המשיך בדרכו.
הם הלכו בדרך שלהם ואני המשכתי להסתכל בכיתה.
אחריי 10 דקות השניים שלא הכרתי צעקו לי "ילד בוא רגע" ובאתי.
הייתי תמים, לא חשבתי שהמקום הזה יכול להזיק לי. באתי. ו.. ניגשתי אליהם. שוב הם שאלו אותי אם ראיתי ילדה בלונדינית, ואמרתי להם שלא.
ואחריי שהסתובבתי אחד מהם תפס לי את היד ושאלתי מה הוא עושה, והוא פשוט משך אותי אחורה, משך אותי לכיתה ריקה אחת עם חבר שלו.
משך אותי ו.. הפיל אותי ארצה. אחד מהם התחיל לבעוט בי, הוא בעט בי כמעט בכל הגוף, באיזשהו שלב גם חבר שלו הצטרף.
מה שאני זוכר זה שהסתכלתי למעלה, כל הזמן למעלה. רציתי שמישהו יעזור לי.. שמישהו יסתכל עליי, שמישהו.. ירים אותי מהמקום הזה.
אחר כך אחד מהם הרים אותי והצמיד אותי חזק לקיר, ובכיתי. ביקשתי מהם שבבקשה.. שיפסיקו עם זה, שפשוט יפסיקו.
אחד מהם פשוט סתם לי את הפה והשני הוציא אולר, באמת שפחדתי נורא.
בכל זאת הייתי ילד.. קטן.. לא מבין. פחדתי. אבל.. לא היו לי הרבה ברירות. פשוט נשארתי שם, קפוא.
הילד שהחזיק אותי עזב אותי, אז פשוט קמתי והלכתי.
הייתה לי איזו מחברת ששמתי בתיק בבוקר, ומיאוש זרקתי אותה על הריצפה.
הילד שהחזיק את האולר חתך לי בטעות חלק מהמכנסיים. אני זוכר שעליתי הביתה וכל הדרך בכיתי, לא כזה רחוק.
בכיתי ובכיתי ובכיתי.. לא ידעתי אם לספר. כשעליתי הביתה הבנתי ש.. אין דבר כזה לא לספר.
אז נכנסתי לחדר של אבא והתחלתי לבכות וצעקתי לו שמה.. "אבא שוב פעם הכו אותי", ו.. הוא ישן צהריים כמו ברוב הצהריים.
הוא התעורר וביקש שאני ארגע ושאל אותי איפה הם, ואמרתי לאבא שהם בטח קצת רחוקים משטח החטיבה. ורצנו לשם, מצאנו אותם שם.
אבא שלי התחיל לצרוח על הילדים האלה, היו שם מורים והייתה שם משטרה. כשהגיעה המשטרה לקחו אותי ואת אבא.
לקחו אותנו למשטרה לתת עדות. סיפרתי הכל, כל מה שהיה. למזלי הם הודו, הם הודו בכל מה שהם עשו ובאולר שהם החזיקו.
אמרו לי שהם שמעו שאני גרמני.. בגלל זה הם עשו את זה. זהו.. הגעתי הביתה, בכיתי, אבא שלי קצת צחק על מה שהיה שם. וככה זה נגמר.
מה קרה אחר כך? אחר כך זה סיפור שלם בפני עצמו, סיפור נורא כואב.
אחד מהילדים שהכו אותי סיפר את זה לאחד מהחברים שלו. והעיר ביאליק היא עיר נורא קטנה.. כולם מכירים את כולם, כולם מדברים עם כולם.
השמועות עברו מפה לאוזן, מפה לאוזן.. עד שזה הגיע להמון ילדים מהכיתה. והילד הזה צעק שאני נאצי וגרמני בהפסקה, מול כל השכבה.
והתביישתי. פתאום קיבלתי את זה בצורה מוזרה.. "לופי שמעתי שאתה נאצי" וזה נורא פגע בי כי.. לא הייתי מהמקובלים. לא הייתי מה"חברה" איך שזה נקרא.
ורצתי לכיתה, בכיתי. כולם סובבו אותי, אני זוכר שחזרתי הביתה כי שחררו אותי, ואז עברה עליי השנה הכי מגעילה, הכי דוחה שיש.
היו יורדים עליי והיו צוחקים עליי.. והייתי עובר ברחוב והיו מראים עליי באצבע והיו אומרים "הנה הילד הנאצי" "הנה הגרמני הזה" והנה זה שהוא כזה וכזה.
יש מן נטייה כזאתי להקצין דברים, או להמציא דברים שלא היו. אז המציאו עליי שיש לי דגל שמעודד את התנועה הנאצית בבית, ושאני שונא יהודים.
אבל אף אחד לא ידע באמת מה היה שם. והתמודדתי.. היה קשה. מאוד קשה. להגיע לכיתה ואף אחד לא רוצה לשבת ליידך,
להסתובב לבד בהפסקות.. כשקורה משהו בכיתה מאשימים אותך. קשה.
אבל מתמודדים. אין ברירה.
איך התמודדתי? לכל בן אדם יש את סוד ההתמודדות שלו בעולם הזה.
כל אחד מתמודד בדרך שלו.. בצורה שהוא יודע להתמודד עם דברים.
הדרך שלי הייתה פשוט.. את האמת בהתחלה נלחמתי. פחדתי. בכיתי ואמרתי שאני בכלל לא נוצרי ושהכל המצאה וסיפורים.
אבל זה רדף אחריי, והדרך שלי להתמודד הייתה לספר. וכל בן אדם שהכרתי במחשב, פשוט דבר ראשון שידעתי זה לבוא ולהגיד,
תשמע/תשמעי/תשמעו, אני נוצרי וגרמני, וסיפרתי גם קצת על עצמי. כי זאת הדרך שלי להתמודד, זאת הדרך שלי לא לפחד.
לאבד תקווה? הרבה פעמים איבדתי תקווה, הרבה פעמים אמרתי לעצמי.. "בשביל מה? איך אפשר עוד להתמודד?.. איך אפשר עוד לכאוב?.."
ואתה מוצא את עצמך נער מתבגר, נער מתבגר שצריך ללמוד להתמודד עם שנאה שהוא עובר. וזה לא השנאה שלך והיא לא שלך לבד..
פתאום כולם יודעים, פתאום כולם שמעו ופתאום אתה רואה שהכל יוצא מפרופורציות, אם חשבת שאולי תהיה לך שליטה.. אז היום זה כבר לא בידיים שלך.
היום כבר אנשים מתערבים ואנשים חושבים, ואנשים אומרים דברים וחושבים, חושבים שהם יודעים הכל.
אז ההתמודדות זה לא משהו שהיא בידיים שלך. התייאשתי, הרבה פעמים. הרמתי ידיים. אפילו ניסיתי להתאבד.
בתור ילד, כל דרך התמודדות של נערים, רובם, זה לנסות להתאבד. אז גם אני נכנס לסטטיסטיקה הזאת. גם אני ניסיתי.
כמו שאתם רואים לא בדיוק הצלחתי.
זה קשה.. עברתי דרך.. ספק אם כל בן אדם היה יכול לעבור את זה. אני בספק.
כל הסיפור הזה, מתווספים עוד כמה דברים. הדרך של ההתמודדות והדרך של החיים עם זה. היו לי סיוטים. המון סיוטים..
הייתי קם בלילות ובוכה לאבא, "למה.. למה לי?.. למה דווקא אני צריך לחיות עם זה? לא עשיתי רע, לא פגעתי."
וכן.. עד היום יש סיוטים, יש מחשבות, לא אובדניות אבל כן יש מחשבות וזה עדיין קשה.
לפעמים אני מוצא את עצמי מנסה לחשוב.. איך הייתי היום אם לא הייתי עובר את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Monkey.d.Luffy