היום שמתי לב להבדל הענקי שבין אחות גדולה בלי משקפיים לאחות גדולה עם. אחותי חולה במשהו. לא יודעת מה זה אני יודעת רק שכל הזמן כואבות לה האוזניים והיא כל הזמן שמה טיפות אוזניים כאלה. כניראה שהמחלה גורמת לה לטישטוש אז היא הרכיבה אצ המשקפיים שלה. פעם אני זוכרת שהיו לה משקפיים, היו אני יודעת שהיא חושבת שזה מכוער וחנוני אז היא שמה עדשות במקום. אחותי יכולה להיות כל כך קוץ בתחת! ואפילו לא רק בתחת! לפעמים בא לי להפליק לה איזה סטירה! ופתאום כשהיא שמה משקפיים היא ניראת כמו אדם שונה לגמרי. יותר תמים וחכם ונבון, ולא כמו מישהי שחולמת להיות דוגמנית והיא בדיאטה כל הזמן והיא פאקצה כזאת מוזרה... היא ניראית כל כך כזאת... חמימה כזאת. אני לא מבינה למה בנות אוהבות ללבוש דברים חושפניים ולעשות הגדלות חזה. אני שונאת שגורמים לבנות להיות סתם בובת סמרטוטים לוהטת. אני לא אדם כזה, אני לא רוצה להיות דוגמנית, אני כבר לא רוצה להיות שחקנית או זמרת כי אז אתה הופך לסלבריטאי. וזה אומר שכל הזמן מצלמים אותך, אתה גולש באינטרנט ואתה אתר שקוראים לו: "תמונות עירום של ... אמיתיות כנסו!!!11" ואז כשאתה רוצה לשבת בנחת לשכוח מכל הצרות ולקרוא עיתון מה אתה רואה על העמוד הראשי? רומן שלך עם מישהו שמעולם לא פגשת! והכי גרוע זה שאת מתקלחת ופיתאום את קולטת איזה צלם פפארצי מתגנב דרך החלון ומצלם אותך! במקלחת! (!!!) תיראו לדוגמא את הסופרת של הארי פוטר, היא מפורסמת ובכל פעם שיש לה נגיד לדוגמא רומן עם מישהו (למרות שלא ניראה לי יש לה ילדים) לאף עיתונאי לא אכפת! (וזה מאוד טוב!) בגלל אנירוצה להיות מפורסמת כשסופרת. אתה מפורסם אבל אף ילד לא יפתח אליך אתר באינטרנט בו מופיעות תמונות עירום שלך! טוב עכשיו לנושא אחר... בטח עשיתי סיוטים לכל אלה שחולמות להיות דוגמניות נכון? חחח... שאני לא אפחיד אתכם, עם אתם רוצות להיות דומגניות אתם בטח רוצות לחשוף את הגוף שלכם (שאמור להישאר אינטימי ולא להיחשף באינטרנט על ידי איזה נער בן 13 סוטה!!!!!!!!11@ ><') טוב אנטר!
איזה כיף ב-22 ליולי יש לי.............
יום הולדת !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ווא אני מתרגשת! אני תליתי על המקרר בתחילת הקיץ בערך רשימה של דברים שאני רוצה לעשות בקיץ. אני יודעת שביום ההולדת שלי ההורים שלי יקחו אותי לאיזה מקום אוני יודעת שזה מקום ברשימה! אני הייתי רוצה ללכת לשפיים או ימית 2000 אבל אני... לא יודעת לשחות! אל תגלו לאף אחד! אני גם ממש רוצה ללכת ללונה פארק! אבל תמיד הפחידו אותי כל המתקנים האלה במיוחד רכבות ההרים שיש בהם ממש רגעים מטורפים של אדרנלין, ואני יודעת שאני לא אשרוד בזה ואני בסוף אבכה אני יודעת את זה. אני רוצה ללכת לספארי... אבל הייתי שם שנה שעברה! אולי לגן החיות התנכ''י! שמעתי שיש להם פנדות אדומות! (החיה הכי מתוקה בעולם!) הינה תמונה שלה -
היא מתוקה ממש או מה?! תיראו אותה נוגסת בפרי עם הלשון מציצה! ייייווווווו!!!!!!! X3333 אני לא שולטת בזה!!!!!!
אני ממש סקרנית לאן הם יקחו אותי הפעם... טוב זהו כאן אני מסיימת
עוד משו לסוף -
תיראו אני לא לקחתי את הפרק הראשון של הדבר שלם, הוא באורך חמישה עמודי וורד! הוא ממש ארוך! אז קיצרתי לכם אותו... אני לא הורדתי חלקים, אתם שאר הפרק תקראו בפוסט הבא!
טוב אני לא שולטת בזה אני חייבת:
ע
הדבר - פרק ראשון
פרק א' - ריצה
הוא רץ.
עוד ועוד, העצים האפורים הכבידו עליו. ניראה היה כי העצים יוצאים מהאדמה הקשיחה והאפלה ומנסים לתפוס אותו. הוא המשיך,
הוא חייב להמשיך.
זה לא שנתנו לו זכות ברירה, זכות לבחור. זה רדף אחריו.
כשאומרים "זה" בעצם מתכוונים ל"דבר". השם שלו פשוט מאוד. קראו לו ככה כי הוא לא משהו מוגדר, בעצם הוא סוג של כלום רק שהוא חי. אפשר לומר שהוא בעצם שד. הגוף שלו הוא באלגן דחוס בתוך צורה שחורה. ועם זאת הבלאגן עדיין חי באיזון בגופו. הדבר הזה לא היה משהו. הוא היה משהו פראי, צורתו העיקרית הייתה בעצם צורה של רוח, או שד שחור. ללא עיניים. רק ראש קטן עם שיניים שחורות שניראה שהם אינן חלק ניפרד אלה שהם גם חלק מהראש עצמו. וזנב ארוך ומתפתל. הזנב שלו הייתה אש שחורה. אך היא לא שרפה, ולא היו לה תכונות של אש. היא רק נראתה כמו אש שחורה. כשהדבר עף והזיז את זנבו מצד לצד גיצים שחורים ואפלים מתפתלים ויוצאים מזנבו. הוא המשיך לברוח מהדבר. הוא מעד, ירק בכאב. רגלו נפצעה. היא מדממת? לא.
רגע אז מה זה הדבר הזה על הרגל? זה בכלל בצבע שחור.
זה מתפשט.
החומר השחור סביב רגלו המשיך להתפשט עד שכיסה על כל הירך שלו. הדבר השחור עף מהרגל והפתיע אותו כשחסם את דרכו בשְביל מה שגרם לו למעוד. ידו דיממה. החומר השחור שינה צורה בשניות ובקלות מפתיעה לצורתו העיקרית. הוא גדל כדי להיראות מאיים. למרות שלא היה צורך בכך, הוא הרגיש משותק. משהו הפריע לו בגרון, הוא לא יכול היה לדבר. כל נשימה אימצה את ליבו. הוא היה בהלם מוחלט. כל זה קרה רק בכמה דקות בלבד. הדבר היה מיומן במרדפים כאלה. לא לקח לו הרבה זמן לעשות אותם. מרדף בשבילו היה משהו יום-יומי. הגארלי [1] המסכן לא היה הראשון שנירדף ככה על ידי הדבר הזה. כחץ מהיר כברק הדבר הקיש בעוצמה אדירה בגרונו. הוא לא מת. .הדבר לא הרג דברים. משהו אחר קרה, משהו מוזר.
במרחק בטוח בתוך שיח, דמות שותקת עמדה וצפתה בכל, היא בכתה. היא הרגישה שליבה נישבר. היא רצה מהמקום בבכי. אור הירח האירה על פניו של הדבר. שאפילו באור חזק פניו נשארו שחורות ומפחידות.
"הוא לקח אותו!," הדלת נטרקה בחוזקה על הקיר הלבן. החדר היה חמים ונעים. בתוך האח האש המחממת בערה וחיממה את החדר. היו שולחנות עבודה פזורים בחדר ועליהן מסמכים מבולגנים ואולי צלחת קירה עם פירורי עוגת גבינה מארוחת הצהריים. ליד הדלת הנטרקת. עמדה גארלית שחומה. אוזנייה היו פרוותיות וארוכות המזכירות קוקר-ספיינל.
"הוא פשוט לקח אותו!" המשיכה, הדמעות לכלכו את המרצפות הלבנות והמרובעות. "תירגעי. אנחנו יודעים שלפי הדיווחים האחרונים הם לא הורג אותם, רק גורם להם להיות במן עילפון. עם הייתה לו מטרה להרג אותם הוא היה כבר הורג אותם על המקום" ניחמה אותה גארלית אדומת שיער. אוזנייה מטולטלות וכתומות. שמה היה מאדי. היא הייתה צעירה ויפיפייה, לפחות ככה אמרו כל מי שפגש אותה. הגארלית השחומה בכתה על כתפייה הכתומות של מאדי. מאדי חיככה את ראשה המטולטל בגארלית השחומה.
"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, זוהי התלונה החמישית שלנו היום. אנחנו צריכים צוות חילוץ ומהר, קיבלנו דיווחים שמצאו מישהו שנחטף וחזר בחיים. אנחנו יכולים לבקש לפגוש אותו. אבל אתה צריך לקום מהכיסא הגדול שלך כדי לעשות זאת!" צעקה מאדי. החדר היה מאובק. כשהדלת נפתחה אוויר צח ניכנס פנימה אבל מיד ניבלע גם הוא באוויר המאובק. נילחם ומתעקש על מקומו. אבל האוויר המאובק נחוש אף יותר, ולאט לאט בולע את האוויר הצח. הדלת הייתה דלת ישנה מעץ אלון. הרצפה חרקה בצעדיה של מאדי. מימינה הייתה שידת עץ ישנה עם כמה ספרים ועציץ עם עץ בונסאי עתיק וזקן. הייתה תמונה גדולה ועתיקה של שקיעה. צבעים ואורות זוהרים ומרהיבים כל כך בפעילות שמתרחשת כל יום. התמונה הזאת הרשימה את כל מי שנכנס לחדר, אבל מאדי לא התרשמה. לא היה לה זמן להתרשם. ובסוף עמד שולחן גדול וכבד. השולחן היה מבולגן ועמוד ניירות ומכתבים שחלק לא נחוצים עוד כלל וסתם שוכבים על השולחן. ליד השולחן היה כיסא גדול ומאיים. הוא היה הפוך כרגע ולא ראו את מי שישב בתוכו, אבל ידעו ששם יושב המנהל הראשי. מאדי עבדה בחברה מיוחדת שבא מנסים לעצור את הדבר. המלה''ד היה שמה, ראשי תיבות של: "המשרד לעצירת הדבר". כל יום יותר ויותר גארלים באים כדי להגיש עוד תלונה על חטיפה. החברה נועדה כדי לאסוף רמזים כדי לברר כמה דברים: 1. מה זה\מי זה הדבר 2. להחזיר את החטופים 3. לברר למה חטפו אותם ומה עשו איתם. שלושת המטרות העיקריות של המלה''ד. "אני מטפל בזה." ענה קול כבד. זה היה המנהל שישב בכיסאו. "אתה אומר את זה יותר מדי פעמים ועדיין ממשיכים להיחטף עוד ועוד
[1] גארלים-יצורים החיים ביקום המקביל לזה של בני האדם.
גארלים!" מאדי ניגשה לשולחן בזריזות ודפקה עליו עם ידיה בחוזקה. "היום יצא לי לחשוב-" אמר המנהל
"אהה, טוב זאת אומרת שכל שאר הזמן שאתה לא עושה כלום אתה בוהה בתקרה?! מתאים לך. אתה לא עושה כלום! צריך לפטר אותך! ואתה עוד-" "תני לי לסיים" אמר הקול הכבד והנמוך שוב. "אני חושש שהכוחות שלנו לא מספיק חזקים כדי לעצור את החטיפות או את הדבר. נצטרך ללכת לממלכות של הגארלים השחורים." אמר ונאנח על כיסאו. מאדי הופתעה ומיד התפרצה. "אתה משוגע? הגארלים השחורים הם אויבים, הם הורגים כל יום גארלים ללא בושה. אנחנו אוויר בשבילם. ולא לדבר על זה שזה רחוק וייקח כמה חודשים להגיע לשם..." התעקשה. "אל תדאגי, את ועוד מישהו היו השגרירים שלנו. גם להם נחטפים גארלים. אנחנו באותה סירה בעניין הזה. הגארלים השחורים מספיק חכמים כדי לעזוב את המלחמה בניינו בצד כדי לעזור לנו לעצור את החטיפות." בהתחלה מאדי רצתה לענות על הדברים שאמר המנהל, אבל היא הבינה שזהו הסיכוי היחיד שיש כדי לעצור את החטיפות ואת הדבר. "בסדר" אמרה והשפילה ראש בצייתנות. בכל זאת היא רק הייתה עובדת, הוא היה מנהל. "מי זה הגארלי שאני יעבוד איתו?" שאלה. "קוראים לו טום." ענה לה המנהל בעוצמה. "טום?" אמרה לעצמה והתיישבה על הכיסא הגדול שהיה מול השולחן הגדול והמבולגן. "מוכר לי... זה הגארלי החדש נכון?" נזכרה בגארלי המגושם שהביא לה היום קפה בצייתנות מפתיעה. "אתה רציני? הוא מתאים יותר להיות מלצר מאשר שגריר שיבוא איתי אותנו!" אמרה וקמה בפתאומיות מהכיסא. "אני מכיר את אבא שלו, הוא זה שבנה את כל המלה''ד הזה, יש לו את הגנים שלו. אל תמעיטי בערכו! אני בטוח שהוא עוד יפתיע אותך." מאדי קמה מהכיסא בחוסר מנוחה. היא הלכה ליד החלון והרגישה את הרוח המרעננת שנושבת מימנה. היא מיד חזרה לכיסאה באנחה גדולה.
נשמעה שבירת חרסינה בצליל חד ורועש. "אוש ו באמת תיראה מה עשיתה עכשיו! מה כבר ביקשתי?! קצת קפה לא?! ואתה ישר שובר את כל הכלים פה! אני מקווה שאתה יודע שהמשרד לא עומד לשלם על הבלאגן שלך! עכשיו תנקה את זה עם מטאטא! שלומפר!" צעקה גארלית אחת. הגארלי האחר, טום, מיד בחוסר ביטחון ובבושה ציית "כן גברתי" הוא היה מושפל ככה כל יום. הוא היה רגיל לכך. כבר כשהיה גור תמיד היה ביישן וצייתן. הוא מיד קם במהירות מהרצפה ורץ לארון כדי להביא מטאטא לנקות את הבלאגן. פתאום גארלית גבוהה ובלונדינית עם אוזניים ארוכות וחלקות נכנסה לחדר המבולגן. עברה בזהירות בין הרסיסים וניסתה שלא להרוס את הנעליים החדשות שלה. "טום? המנהל קורא לך למשרד מיד. זה דחוף." טום מיד עבר לחיוור וכמעט הפיל את המטאטא. למשך שנייה או שתיים נקפא אבל אז מיד השתחרר. "אהה.. כן..." הוא חשש שזה קשור לספל קפה שהוא שבר. הוא ניכנס למשרד בטריקת דלת פתאומית ומגושמת. "אהה..." הוא היה לחוץ. מאוד. "קראת לי? אהה.. אדוני?" גמגם. "כן, טום בוא שב." הוא הסתובב עם כיסאו הגדול וחשף את פניו הזקנות. המנהל לא חשף את פניו הרבה, רק לעיטים מעטות. אלה היו פנים זקנות ואפורות. אוזניים נפולות ומקומטות. עיניים מלאות קמטים, מקווצות וחושבות כל מה שקרה במהלך חייהם. הוא היה מאוד זקן. הוא היה בן 83. טום התיישב בכיסא ברעד בגופו אבל גם עם אומץ והרגשה טובה אי שם בליבו. מימינו ישבה בסבלנות מפליאה מאדי. היא לא התייחסה כלל אל טום. טום בשבילה לא היה משהו ששווה להביט בו. הוא היה רק גארלי פשוט ולא מיוחד כלל. אז מה עם אביו היה מקים המלה''ד? אז מה? רק בגלל שהוא קרוב למישהו שהוא משהו, לא הופך אותו למשהו. "אני בטוח כי הינך מכיר את אביך ויודע אתה מי הוא ומה הוא עשה," "אהה..." שוב פעם גמגם טום. "אהה ברור! כמובן! הרי הוא בנה את כל המלה''ד נכון?" טום החליט לקחת את עצמו לידיים ונסות להיות יותר רציני, להתחיל להתבגר. תתעורר כבר! "יש לי משימה בשבילך. הדבר הזה, כפי שידוע לך, מתחיל להעלים יותר ויותר גארלים. בקצב הזה, בעוד כ-7 עד 9 שנים כולנו נעלם, נכחד במילים אחרות." אמר המנהל, הוא ניראה כל כך חשוב בכיסא שלו, עד שלפעמים לעגו לו עד כדי כך עד שגארלים חיקו אותו יושב על כיסאו הגדול והחשוב. "כמובן," אמר טום ברצינות. מאדי שמה לב לשינוי קולו וביטחונו העצמי הופיע והשוויץ בגאווה. היא אפילו הביטה מבט מהיר אליו וכשראתה שהוא עומד להביט בה סובבה את ראשה במהירות. "יש לי משימה בשבילך, אני חשבתי על זה והגעתי להחלטה שאנחנו חייבים לעשות ברית זמנית עם הגארלים השחורים כדי לעצור את החטיפות." טום בלע את רוקו בחרדה. "אני רוצה שאתה ומאדי תצאו לממלכה של הגארלים השחורים, אומיליה שמה. היא הממלכה הכי קרובה אלינו." פתאום כל הרצינות והאומץ של טום נעלמו ברגע אחד. הוא הביט אל מאדי לראות עם אולי גם היא נחרדת לשמוע את זה. אבל לא, היא עמדה בסבלנות שיחקה עם אצבעותיה בשעמום. זה גרם לו לפחד יותר. "יש לכם עד הערב להתארגן. אני רוצה שתצאו מחר כשהשמש תזרח. תביאו את כל הציוד שצריך. הכול." אמר וסובב את הכיסא בכובד. מאדי וטום קדו קידה מכובדת ויצאו החוצה. כשיצאו מהחדר אוויר קריר חיבק אותם. הם חשו הקלה כשיצאו מהחדר המחניק. החדר היה מלא אבק מכיוון שהמנקות מעולם לא מנקות את החדר. המנהל לא מרשה להם. הוא לא אומר להם למה, אפילו חברו הטוב ביותר לא יודע. "אל תרגיש חשוב רק בגלל שאתה נבחרת לבוא איתי לאומיליה. ושלא תחשוב שאתן לך יחס מיוחד רק בגלל שאביך היה מייסד המקום או מה שהוא לא עשה." טונה של מאדי הפחיד את טום. היא הסתכלה עליו בעיניה הירוקות ומלאות האומץ והגאווה. הוא הסתכל אליה בחזרה בעיניים כחולות מלאות פחד וחשש. לשלוח שני גארלים בעלי אופי הפוך לחלוטין זה מעשה אמיץ מאוד. אבל המנהל ידע במה הוא מסתכן. הוא המחיר שהוא מסכן הוא כבר יותר גבוהה מחיי גארלי כלשהו, המחיר שהוא מסכן גבוהה בהרבה יותר.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
צמחונית
) שמנסים להגיעה לפנסיה נורמאלית ולחנך את ילדיהם והם אדישים לכל דבר, הם לא משוחררים. הם פשוט תפוסים באיזה שרשרת. אבל כשאני אמרתי שלום היו כמה אנשי משוחררים ואמיצים שמעיזים ונופפו בחזרה בחיוך, טוב אני מודה שבחיוך הזה היה צחוק, והרבה, אבל זה היה גם חיוך של אושר ואומץ. וואו, קשה להאמין שילדה בת 10 כותבת את זה נכון? אני לא יודעת בני כמה אתם... אולי 20 15 או אולי 40+... ואני יודעת שכשאתם חושבים על ילדה בת 10 אתר חושבים על ילדה קטנה ותמימה. אבל... פאק אני עולה לכיתה ו'! ואני פשוט מבחוץ תמימה! והחברים שלי תמימים! וכל העולם תמים אליי בחזרה! אבל שתדעו שאפילו ילדים בכיתה א' לא תמימים (לפחות חלק) כי לדוגמא אני זוכרת שאני בכיתה א' ידעתי שכשאומרים לי שאני ילדה גדולה ידעתי שזה לא נכון, ואני סתם ילדה קטנה וחסרת משמעות, ושסתם מנפחים לי את האגו. למרות... שבגלל שאני חצי סרטן חצי אריה (נולדתי ב-22 ליולי בשעה 11 בלילה וכמה דקות לפני חצות! ככה שאני לגמרי חצי סרטן וחצי אריה. ואני יודעת שאריות (כן אני מאמינה בהורוסקופ אז תתמודדו!) אוהבים ניפוח טוב של האגו. למרות שהסרטנות עדיין משפיעה קצת יותר... אפשר לומר שאני מאוד מיוחדת (בלי להשוויץ... מה לעשות אני ממש צנועה) כי אני שילוב של מזל מים ואש! בעצם אני סוג של שתי הפכים שמעורבבים ביחד. 
