ברחובות השקטים, הצמודים לשדה הגדול והחשוך, שלפני שבועיים בדקנו בו את גבולות האומץ שלנו כל החבורה מאוחר בלילה, נמצא הבית שלה.
אחרי כמה בתים חשוכים, גדולים ולבנים, עם גגות אדומים ועצים גבוהים, עליתי שתי מדרגות לשביל המוביל והיא פתחה.
לבשנו שתינו בגדים חמים, והחלנו צועדות ספק לצד השדה, ספק ליד הרחוב לא בדיוק יודעות לאן.
היא אמרה שיש לה חמישים שקל, ושהבית קפה פתוח בימי חמישי עד 1 בלילה, אז השתכנעתי.
מהפינה הצדדית, מהכיוון של בית הקפה שפונה לנופים הפתוחים, היו פינות זולה רחבות, שלצד כל אחת מהן הוצב מעין אח עומד,
שחימם את היושבים לצידו. היא בחרה את הפינה הקיצונית ביותר, והלכתי מהר אחריה. מלצרית רחבת גוף ניגשה אלינו והגישה שני תפריטים.
"אני רוצה משהו חם" היא הודיעה.
וכך ישבנו שתינו, שותות משקאות רותחים, כשפנינו מאדימות מקור, מסתכלות האחת על השנייה כל אחד מצד אחר של הזולה, פורסת את גופה המתוח, נותנת לחום לזרום על כל אורכנו.
"זוכרת את שנה שעברה בכלל? מאז שעזבת את לא קשורה אלינו.. השם שלי ושלך כתוב על הלוח כאילו כלום, מתי יש לנו תורנות.. עצוב לחשוב שעזבת"
"אני זוכרת" היא ענתה.
"לפעמים קורים לי הדברים הכי מרגשים בבית הספר ואני מתה לרוץ ולספר למישהו, ואז אני עוצרת, כשאני בכניסה לכיתה ונזכרת שאת כבר לא איתי.
אז אני מוציאה את הטלפון מהקלמר, מחייגת אלייך במהירות, ואת בשיעור. היית חייבת ללכת לבית ספר שלומדים בו 13 שעות.."
"חחח מטומטמת, בשביל זה אנחנו נפגשות, משתדלות כמה שיותר.. אבל מה הכוונה לספר למישהו? תעלי קומה יש את את ל', תירדי קומה יש את החדר של המורה המכשפה הזאת החברה שלך, ובכיתה.. יש לך את י', וב', ונ' וא'... ואפילו ח' חחחחח"
איזה ח' ואיזה נעליים אני צוחקת. הסיפור הזה תם ולחלוטין נשלם לפני שנתיים, אני התקדמתי כבר כמה פרקים קדימה..
"מהרגע שנגמר החופש הבנתי כמה טעויות עשיתי. הלכתי לחודש וחצי לעיר המטומטמת הזאת. ביזבזתי את כל חיי החברה שלי שם"
כל היציאות, ה"בתי קפה לנרגילות", את חברת הילדות שהפסדתי, את המעט שכל שהיה לי, את השקרים, ואת הכאב לב שליווה אותי מהרגע חזרה הביתה.
"ממש את כל החיי חברה. תפסיקי לדבר שטויות גם כן את, מלכת הדרמה קווין, המורה לתיאטרון שנה שעברה אפילו פחדה ממך" היא אמרה.
" נותרו לי רק את י' ול'. ואותך... ב' מתרחקת ממני.. מאז הטעות שעשינו ביום כיפור, כל המורים הפרידו אותי ואותה כשישבנו אחת ליד השניה."
"ממש רחמים, מלכת הכיתה של שנה שעברה, חסרת חברים?"
מלכה?
"תפסיקי לדבר שטויות.. יש עדיין את ד' נ' וש' הן המלכות האגדיות שלנו.. כל בית הספר מעריץ אותן"
"מאי, בכיתה אף אחד לא מדבר איתן. הן שלוש בנות מסכנות שיושבות ביחד ובונות לעצמן מעמד חדש בכיתה הזאת. גם כן כיתה, מזל שעזבתי.
אבל את, את פאקינג היית המלכה כשאני חושבת על זה. כל הבנות היו אחרייך, היו מקבלים אותך לפרויקטים הכי סודיים והכי נחשקים בבית הספר, היה לך מעמד מיוחד."
"אנחנו לא במהפכה הצרפתית, מעמדות חחחחחחח"
"מה את צוחקת סתומה? תראי לי ילדה אחת שלא הייתה רוצה לעבור את השינוי שאת עברת. את השינוי החיצוני, הפנימי, כשחזרת מהחופש הגדול לפני שנתיים לכיתה, אפילו אני לא זיהיתי אותך"
"תמשיכי לשתות" פקדתי עליה.
"מאי, את מתחילה להדאיג אותי. לרגע בהתחלה חשבתי שאת ממש נואשת לחיזוק עצמי, מחמאות, תשומת לב.. אבל באמת לא שמת לב?"
"לא?"
"היית הולכת עם קוקו מתוח, בגדים שחורים, שומעת רוק מטורף, היית נכנסת לכיתה בפוזה עם הווליום הכי חזק"
"זה היה לפני שנתיים, עזבי אותי כבר" התחננתי..
"אבל אז, פתאום פיזרת את השיער, נתת לגוונים הבלונדיניים ללטף לך את הגב. נהיית בנאדם אחר. הארכת את השיער עד הטוסיק,
הורדת חמישה קילו, קנית ג'ינסים חתיכיים, החלפת נעליים בנעליים.. פתאום בנים היו שמים לב אלייך, לא היית מוכרת את עצמך כמו י' הזאתי,
היית שקטה וחזקה, לא היית מפחדת מכלום, עדיין הצלחת לרוץ את הריצות הכי ארוכות, ולשמור על הממוצע הגבוה, אפילו מורים החמיאו לך.
היית עונה תשובות של סופרת כל פעם שהמורה פנתה אלייך"
"די תפסיקי".. ביקשתי
"מה יש לך?"
"אני מתגעגעת לתקופה של לפני שנתיים."
"את לא רצינית"
"אני רוצה את הממוצע הכי גבוה, ולא הגבוה, אני רוצה לשבת בקצה הכיתה ולשתוק, אני רוצה את החברות האמיתיות שהיו לי אז, ולא שלושים חברות "אמיתיות". אני רוצה את הימי שישי בבית עם המשפחה. את הצחוקים, את החבר'ה עם כל הבני דודים.. אני לא רוצה להיעלם לגינות מטומטמות, אני לא רוצה שייזכרו מה לבשתי כל השבוע, שיציקו לי אם באתי עם אותן נעליים במשך יומיים רצוף, שיצעקו בכיתה אם קיבלו 5 נקודות מעליי.. מה קרה בדרך?????" כבר הדמעות הציפו לי את העיינים.
"יואו מאי, צדקתי לכי לדרמה תפסיקי לבכות כבר יא לא נורמלית.. היה לך מעמד שכולן רצו. 15 בנות בכיתה התחננו אליו כל לילה, בנות הלכו ליועצת בשבילו, לפסיכולוגים אחר הצהריים, הן דיברו עם אימא בערב שתעזור להן, הן לא היו יוצאות מהבית. ואת, שקיבלת את זה בלי שביקשת.. רוצה להשיב את המצב לקדמותו?"
הסתובבתי. נו בטח, גם היא לא מבינה. גם היא מהבנות שחיות בעולם המעמדות..
גם היא לא מבינה שציונים חשובים לי יותר מבגדים.. שמספיק שנים הייתי טיפשה.. שמספיק שנים הייתי מה שקיבלתי, ולא מה שהחלטתי.
גם היא לא מבינה..
אז שופטים מעמד לפי היופי ? נו בטח למה ציפיתי?
אז כן, גם אני חלמתי על המעמד הזה. גם אני הסתכלתי על ד' החטובה והצרה בקינאה.. גם אני הרגשתי שהלב שלי התכווץ בכל יום כשהיא הגיעה עם משהו חדש. גם אני יכלתי להרוג בשביל הממוצע שלה. בשביל התעודה הצטיינות של הממוצע-הכי-גבוה-בכיתה..
גם אני רציתי לשבת בספסל האחורי, להביט על כולם ולהנות.. לקבל מכתבים מבנים בכיתה באמצע השיעור, גם אני התפללתי שאני יותר יפה משאני רואה את עצמי במראה בכל פעם, והכי עצוב לי לדעת שההנאה הכי גדולה שלי הייתה כשמישהו שהיה איתי בכיתה לפני שלוש שנים אמר לי אחרי השינוי "מאי, הפכת להיות כוסית".
ואחרי שכל זה קרה לי, אחרי שהפכתי להיות חטובה גם כן, קיבלתי אותה תעודה, ישבתי באותו ספסל, הבטתי בכולם ונהנתי, קיבלתי מכתבים, התפללתי והתפילה התגשמה, ואותן מילים שעשו לי את היום, גם אותן שמעתי.
אבל איך לא שמתי לב לאיך שהייתי? לאיפה שעמדתי?היה לי את כל מה שחלמתי מכיתה א'.. כשהילדה הכי יפה בגן ואני היינו האוייבות הכי גדולות.
איך זה מרגיש לפספס את התקופה שחלמת עליה?
איך זה מרגיש לפספס את מי שהיית?
אני מודה על דבר אחד, על היכולת לכתוב את הפוסט הזה חצי שנה לאחר מכן, על היכולת לשמור על עצמי ועל האפשרות להשאיר את האופי שלי כפי שהוא. אני מודה.
כינוי:
Alephunky
בבלוג זה
בכל הבלוגים
