עצוב שהמקום שבו תמיד יכולתי להביע רגשות מרגיש לי לא בטוח כבר שנתיים.
שנתיים שהמילים לא הולכות לשום מקום, נשארות בי, מטפטפות לכל מקום.
עצוב לי שכל כך הרבה עזבו. היינו קהילה. פעם בחצי שנה אני עדיין כותבת פוסט
ואז מעבירה אותו לטיוטות כי זה לא בטוח.
שום מקום לא בטוח.
החיים שלי מתחלקים לשניים. לפני שפגשתי את ירח ואחרי. הדיכאון התחיל אחרי
הניתוק ממנו ועדיין כאן, יש תקופות יותר טובות ויש יותר רעות אבל המגמה היא
בירידה.
התחלתי טיפול לפני חודש וחצי. בנתיים זה לא עוזר. אבל היא מקשיבה לי. אין
הרבה שבאמת מקשיבים לי, או מבינים. כמעט אפחד לא באמת מבין. ירח מבין.
ירח רחוק ובלתי מושג. ירח נכווה מהשמש. ממני. ירח לא יתקרב יותר.
אני חייה את החיים שלי ומרגישה שאני משחקת דמות. נמצאת בבית שלא שלי.
ביום רביעי הייתי באיקאה ועיצבתי את החדר שינה שלנו. הוא נראה כמו של בית
מלון ומאד יפה אבל מרגיש זר. הכל מרגיש זר. מה לא זר? אני לא זר. העור שלי
הוא שלי. אני נוגעת ויודעת שזו אני. כבר חודשיים רוצה לצייר על כל הגוף אבל אני
לא יודעת לצייר יפה וזה רק יתסכל אותי. אנסה בכל זאת.
מרגישה עצבות עמוקה וכבדה כל הזמן, תמיד ברקע. לפעמים יש מה שמסיח את
הדעת אז התדירות והמשך זמן שאני מרגישה את זה במלואו משתנה בתקופות
אבל היא תמיד שם. אני שומעת מוזיקה כשאני מרגישה את כולה, ההתחלה של
השיר The night we met. מוזר, אני יודעת. עצב טהור ללא חרדה מרגישים
לא הכי רע. חרדה זה רע.
LittleStrawberry
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
