איבדתי נפש, כל המוצא מתבקש להחזירה
אם אין אני לי, יש אחרים. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2009
"נשיקה בחמוץ-מתוק"
"את רוצה שאני אלך?" שאלתי אחרי שתיקה מביכה של כמה דקות
"לא" היא ענתה בגימגום "כן, אני לא בטוחה" היא נאנחה.
חיבקתי אותה חזק והיא התחילה לבכות.
נשארנו ככה כמה דקות עד שהיא הפסיקה לבכות.
"אני לא יכולה לראות אותך ככה" אמרתי "יש משהו שאנ ייכולה לעשות?"
"יש משהו" היא אמרה בחיוך מריר "אבל אני לא אבקש ממך את זה"
"מה זה?" הסתקרנתי.
היא רעדה מעט והתקרבה אלי.
"תעצמי את העיניים" היא אמרה בלחישה.
עצמתי את העיניים.
הרגשתי את שפתיה נצמדות לשלי.
היה לה טעם של פיטנגו.
רך, חמוץ-מתוק.
שפתיים רכות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלה.
לא שלי.
אחרי כמה שניות התעשתתי.
התנתקתי ממנה ברכות.
"למה?" שאלתי בקול חנוק.
"כדי להרגיש איך זה" היא ענתה בקול חנוק גם כן.
השתררה שתיקה מביכה.
אחרי כמה דקות שתינו פרצנו בבכי ונפלנו אחת על כתפי השניה בתיאום מושלם.
"צ'יפס עלייך" חשבתי באירוניה.
נזכרתי בו.
הוא לא יאהב את זה.
לספר לו?
אני לא אצליח לשמור דבר כזה בסוד מפניו.
אני מקווה שזה לא יפריע לו יותר מדי.
מחשבותי התנתקו כשהתנתקנו אחת מהשניה.
"להתראות" אמרתי בלחישה והלכתי משם.
בוכה.
| |
"מזל-טוב"
"מזל טוב" אמר מישהו שאני לא מכירה.
הפעם המאה בערך שמישהו שאני לא מכירה אומר לי מזל טוב.
זאת הפעם האחרונה שאני הולכת עם בלונים ברחוב.
ואין לי באמת יום הולדת.
סתם קניתי לי בלונים כדי להרגיש טוב.
בהתחלה אמרתי את זה למי שאמר לי מזל טוב.
בסוף נמאס לי ופשוט התעלמתי מהם.
גם לא ממש הלכתי לאיזשהו מקום מיוחד.
סתם התובבתי.
אכלתי ארטיקים ושתיתי קולה.
סתם בשביל ללכת.
לנקות את הראש מכל מה שקרה.
חשבתי בסוף להביא לה את הבלונים.
אבל בנתיים הם בשבילי.
הלכתי ברחובות רמת גן.
נכנסתי לפארק דוד וישבתי שם על הדשא.
יש לי הרבה זכרונות מהדשא הזה.
זמנים טובים ורעים.
כל כך שונים מעכשיו.
הייתי אז אדם אחר.
לא הייתי אדם שקונה לעצמו בלונים וצריך לשבת בפארק בשביל לנקות לעצמו את הראש.
החיים שלי לא היו כל כך מסובכים אז.
מצד שני הייתי בת 10.
נשכבתי על הדשא.
קשרתי את הבלונים ליד ופתחתי חבילת צ'יפס.
עצמתי את העינים וחשבתי.
חשבתי על כל מה שקרה בשבוע האחרון.
מהווידוי שלי אליה ועד הנשיקה אתמול.
כל כך הרבה עליות וירידות בשבוע אחד.
רגע חתכתי את עצמי וכעסתי על הסכין שלא מוריד דם.
וברגע השני צחקתי עם חברים והייתי מאושרת.
רגע אחד דיברתי איתה על דברים רציניים, עלינו, ובכיתי.
ורגע אחרי זה היא נתנה לי נשיקה על הלחי וחייכתי בחזרה.
ואתמול. כמו חלום שהתגשם. הנשיקה הראשונה שלי.
הגיעה קצת יותר מאוחר משחשבתי, אבל הייתה מופלאה הרבה יותר ממה שדמיינתי.
ביחוד בגלל שהיא ממישהי שאהבתי כל כך.
אבל אחריה רק מבוכה.
אני יודעת שלא הייתי צריכה לנשק אותה אבל לא עמדתי בזה.
זה רק יעשה רע, אני יודעת את זה.
אבל באותו רגע זה הה כל כך נפלא.
ובגלל זה אני עכשיו בדשא. איפה שביליתי זמן נכבד מילדותי.
קמתי וניערתי את הדשא מהמכנסיים.
הגיע הזמן לחזור הביתה.
הלכתי לתחנת האוטובוס. ונסעתי הביתה.
בדרך עצרתי אצלה.
לקחתי דף שמצאתי בתיק וכתבתי עליו מילה אחת "סליחה"
ידעתי שהיא תדע שזה ממני, היא תזהה את הכתב.
קשרתי את הבלונים לדף ושמתי אותו לפני הדלת שלה, שמתי מעל אבל כדי שלא יעוף.
צילצלתי בדלת ורצתי משם מהר.
משם כבר הלכתי הביתה ברגל.
עכשיו כבר לא אמרו לי מזל טוב.
| |
"הצדק עיוור"- לליז ולניב ז"ל
"תעזוב אותי" צרחתי ומשכתי את ידי מידו "שקרן! אידיוט! אני שונא אותך!"
והוא רק עמד שם בבפנים נבוכות, לא יודע מה לומר.
"אמרת לי שאתה אוהב אותי" פרצתי בבכי.
"אני מצטער" הוא לחש. לחש כל כך חלש שבקושי שמעתי אבל אני למדתי להקשיב לו, לשמוע אותו גם כשהוא מדבר חלש, מדבר לעצמו.
"אני לא חושב שאי פעם אוכל לסלוח לך" אמרתי בקול נוטף בוז וטינה ויצאתי מביתו.
הלכתי ברחוב.
סתם הלכתי לכיוון לא ידוע פשוט בשביל להעביר את הכעס, את הכאב.
החלטתי ללכת למרכז, החברים הכי טובים שלי שם, הם תמיד עוזרים לי.
כשהייתי במרחק של כמה מטרים מהמרכז וכבר ראיתי אותו בקצה הרחוב שמעתי יריה ועוד אחת ועוד אחת.
באינסטינקטים של מישהו שצפה בהרבה סדרות מתח התכופפתי על הריצפה.
לאחר כמה דקות של שקט התרוממתי.
ראיתי מסביבי את חברי מהמרכז שוכבים על האדמה.
נשמע עוד יריה אחת אחרונה ומצאתי את עצמי שוכב על על האדמה לידם.
איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי האוויר היה מלא בקולות של אמבולנסים ומכוניות משטרה.
הכביש כבר לא היה מלא בחברי הפצועים כי כבר פינו אותם חוץ מאחת.
לא הכרתי אותה אישית אבל ראיתי אותה מסתובבת הרבה במרכז.
הבנתי למה לא לקחו אותה. אי אפשר להציל אותה יותר. העדיפו לקחת את הפצועים קודם.
ולמה הם לא לקחו אותי באמבולנסים? תהיתי בעודי שם לב בפעם הראשונה לכאב החד בבטני.
הסתכלתי למטה, קרבי היו פתוחים. ראיתי דם בכל מקום.
לאט העולם השחיר.
האפיל.
נעלם.
הוא היה בלוויה שלי, אני יודע את זה.
הוא בכה ושם פרחים על הקבר.
הוא עמד קרוב, ליד הורי.
ראה בדיוק איך שמו את דגל הגאווה על קברי ואיך הקריאו את ההספד.
ובכה.
בכה כי הוא באמת אהב אותי.
הוא לא התכוון לפגוע בי.
זה רק סטוץ.
הוא היה שיכור.
אותי הוא אהב.
אני הייתי החבר שלו.
הוא בכה ועקה אחרי כל הכתבות ואחרי כל המאמרים בטלוויזיה בעיתון ובאינטרנט.
הכיר את כל הטוקבקים בעל פה.
אבל רק אחד גרם לשבור את מסך המחשב לשניים מרוב כעס ותיסכול.
רק שתי מילים היו בטוקבק הזה "הצדק נעשה"
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
emillyanna מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
