מצב של מלחמה זה להבין שבעצם עד היום היו 12 שנים של ירי בלי הפסקה.
זה להבין שאני חיה במציאות כל כך טעונה, ושזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב.
זה להתעצבן מזה שבזמן שילדים יושבים במרחבים המוגנים ומפחדים לצאת משם, מה שמעסיק את חברים שלי זה לצאת בערב או איפה הישבץ של צוות מבנה
זה לקלוט שבזמן שאני שומעת מוזיקה, ילדים מפחדים לשמוע מוזיקה מחשש שתהיה אזעקה והם לא ישמעו אותה.
זה להצטער שבזמן שאחותי מתכוננת לבת מצווה שלה שתהיה ביום ראשון, בו זמנית ילדה בדרום הארץ מבטלת את הבת מצווה שלה.
זה להבין שהכול כל כך זניח כשחיילים, רובם בגיל של השמיניסטים משנה שעברה, הולכים להיכנס לעזה.
זה להבין שאני חלק ממשהו כל כך רחב וגדול, ולהתגאות בזה.
וזה להבין שבעצם, למרות הכול, אין כמו ישראל וצה"ל בעולם.
אבל למרות הכול... הדבר היחיד שאני עדיין לא מבינה ומעכלת, זה למה ילדים בגיל שלי, בני 14 וחצי, גדלים כבר מגיל 3 לתוך המציאות הזאת.
עצוב לי שילדים נולדים וגדלים לתוך החרא הזה
והלוואי שיכלתי לעשות משהו
ותושבי הדרום אני באמת איתכם ויחסית למי שאני מכירה אני באמת עסוקה בזה כל הזמן.. הייתי פעם בסופ"ש בדרום והייתי שם ביומיים של הסלמה ולמרות שזה לא משתווה לכמות האזעקות שאתם עוברים ואני לא יכולה להבין אתכם אפילו בקצת, אני איתכם. אוהבת ותשמרו על עצמכם♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Me. *