כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

החודש הכי מוזר שהיה לי בחיים שנע מהיום שבו גיליתי שלאמא שלי יש (עכשיו כבר היה) גידול סרטני קטנטן בשד, פצפון, (גילוי מוקדם)

ועד היום.

חודש שבו עברתי המון המון דברים, מאכזבות קיצוניות ועד תחושה של חופשיות מסויימת. הרבה דברים שהיו עצורים בי השתחררו במובן מסויים, אבל יחד עם זה המון חברות שלי עד היום לא יודעות על זה. והאמת היא שאני לא בטוחה אם אני רוצה שהן ידעו, כי האנשים שחשוב לי באמת שידעו - יודעים.

לפני בערך חודש וקצת, בבוקר יום שישי אחד, אמא שלי סיפרה לי שמצאו לה, בבדיקת ממוגרפיה שגרתית, גידול ממאיר בשד. גידול פצפון, כזה שהיה קשה לעלות עליו קצת לפני ובכלל. אבל למזלה (ולמזלי, ולמזלנו) מצאו, ולמרות שלא היה צורך רפואי בזה, היא החליטה לעשות ניתוח לשחזור שדיים, כדי למנוע את הפעמים הבאות. 

3 שבועות לפני הניתוח כבר ידעתי. הניתוח היה מתוכנן להתקיים שבועיים אחרי שאמא שלי סיפרה לי, אבל בגלל ה"סופה" שהייתה פה בירושלים הניתוח נדחה לשבוע אחר כך, יום שלישי. אני מדריכה ז' וזה יצא על זמן פעולה, זמן מותח שבו אכלתי את עצמי מבפנים ורק התאפקתי לא לבכות. כמובן שהיו גם הרבה מאד דמעות בשבועות שלפני הניתוח, כל כך הרבה דמעות. ויחד איתן- גם רגעים שאני אנצור לנצח, אבל זה כבר לפוסט אחר.

משום מה הדבר שבאמת חששתי ממנו היה הניתוח. מכורה שכמוני לאנטומיה של גריי, ששם ניתוחים מורכבים משתבשים כל הזמן ומסוכנים, דאגתי מהניתוח. עד היום לא הפנמתי שלאמא שלי מצאו גידול סרטני, ושבגללו הניתוח מתקיים. קצת אבסורדי מצידי.

עכשיו אנחנו כבר שבועיים אחרי ואמא שלי מרגישה טוב, תודה לאל. האנשים שסביבי רוב הזמן (הצוות והחברות הטובות) יודעים, ואני מודה לאלוהים על זה שיש לי אותם ועל התמיכה של חלקם בימים שלפני, ביום של הניתוח ואחרי, ומי מהם שידע אחר כך - על התמיכה שאחרי, ועל האנשים שסובבים את המשפחה שלי ועזרו לאמא שלי בנתינה ובעזרה אין סופית, ואני מעריכה אותם כל כך.

כל הנושא הזה היה מלא בצירופי מקרים - מהרצאה ששמעתי מאונקלוגית, אמא של חברה, שבאה להרצות לנו בבית הספר, ממש יום לפני שאמא שלי סיפרה לי; דרך הטיימינג של הממוגרפיה, שנדחתה מהחופש הגדול (שבו לאמא שלי לא היה ראש להתעסק עם זה בגלל הנסיעה לארצות הברית, שיכלה להשתבש והייתה באמת משמעותית עבורנו) אל תקופת החגים שבה סבא שלי נפטר ומשם לתחילת חודש דצמבר. אם הממוגרפיה הייתה מוקדמת יותר יכלו לא לעלות על זה עד שנה הבאה, והגידול היה כבר גדול עד אז; ועוד ועוד. צירופי מקרים שאני פשוט מודה עליהם לאלוהים.

עכשיו רק חשוב לי לציין שזו לא פעם ראשונה שיש מקרה של סרטן השד במשפחה, סבתא שלי נפטרה מהמחלה המקוללת הזאת, אבל זה לא שהמחלה הזו גנטית (וכן, עשינו בדיקות), אלא זה פשוט יצא במקרה. חשוב לי לציין שאמא שלי בת 44, צעירה, ורק בגלל המחלה של סבתא שלי היא מקפידה על הבדיקות כבר מגיל 35. אמנם זה לא גנטי, אבל זה עדיין מפחיד.

אז בנות, ברגע שאתן מגיעות לגיל 35 - לכו להיבדק ולעשות בדיקת ממוגרפיה. ואם אתן מתחת לגיל - תכריחו את האימהות שלכן לעשות בדיקת ממוגרפיה, בדיקה שאני כמעט בטוחה שממומנת על ידי קופות החולים. היום אחת משבע חולה או תחלה בסרטן השד, וגילוי מוקדם מציל חיים. פשוטו כמשמעו. פשוט תלכו להיבדק. אני יודעת שזה מה שאני אעשה, ויותר מיודעת- בטוחה בזה.

נ'