"יום אחד מגיעים פועלים עצבניים. התנועות שלהם חדות. אחד מהם מחזיק מוט מתכת. בידי הפועל השני יש שוקר חשמלי. הם פותחים את דלת התא ומזרזים את העגל שלי לצאת. מבועת, הוא נדחק לפינה, והפועלים תופסים בדבר הראשון שנופל לידיהם: אוזן, פרווה, זנב. תוך כמה דקות הוא לכוד בין עשרות עגלים אחרים במשאית, בדרך לגרמניה או להולד. המסע ייקח עשות שעות, אולי כמה ימים.
המשאית מזדחלת באחד ממעברי הגבול. איפה נמצא הגעל שלי? אין מקום טוב במשאית: במרכז צפוך, חם ומחניק, ובשוליים נושב ומקפיא החורף האירופי. מרוב מתח, העגל עומד במשך כל הנסיעה, נאבק בטלטלות הדרך על הרצפה החלקלקה, עד כדי אפיסת כוחות. בר מזל: אם היה כורע, סימן שרגליו נפצעו, נשברו, או שהוא חולה מאוד. האם היה עגל כזה לידו?
בנמל התעופה העגלים עדיין לכודים במשאיות, תשושים ורעבים. כעבור שעות ארוכות, נפתחות דלתות המשאית והכל קורה מהר. האם טרחו המובילים להניח שיפוע מתאים בירידה מהמשאית, או שהעגל המפוחד שלי החליק, או אפילו נאלץ לזנק מגובה רב כאשר מכים בגבו?
בבטן המטוב, הצפיפות גדולה יותר מאי-פעם: מקום ההובלה באוויר יקר. למרות המאווררים, בקושי ניתן לנשום. כולם נאבקים למשוך ראש למעלה, שם יש מעט יותר חמצן. המטוס ממריא, הראש מחריד, לחץ האוויר משתנה. שעות חולפות, ושוב מורידים את העגל המפוחד, שוב מכים אותו. ועדיין הוא נחשב בתור בר מזל:
את העגלים המתים והגוססים גוררים על הקרקע".
הפרות אולי לא מבינות לאן לוקחים את העגלים שלהם, את הצאצאים שלהם, ששיכים להן ורק להן, אבל כואב להן בדיוק באותה מידה שנלקח תינוק מאימו.
לכל חיה וחיה בעולם הזה יש אופי, בדיוק כמו לכל אדם. עם חוסר המוסריות והרוע שקיים האופי הזה נעלם ונוצר רושם שכל בע"ח הם מכונות, ששיכות לאדם.
מה לא עושים להם? מכים אותם, מתעללים בהם, מרעיבים אותם. ובכל זאת ברגעים אחדים שניתנים להם למזון, הם מנצלים בליקוקים, נשיכות ונשיקות זה עם זה.
יש לי מוסר. אני לא מוכנה לתת להנאה רגעית להרוס את המוסר הזה.
אני צמחונית
*כל מי ששם את השלט בבלוג שלו או מפרסם אנא כתבו לי, אני אשים ברשימה בצד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היולטה