בס"ד
'זה לא התפקיד שלך.'
נכון זה לא.
זה הרצון שלי. אחת הכמיהות היותר חזקות שלי.
הרצון הזה למלא את החוסר שלה. להיות שם בשבילה. זמינה תמיד.
היא בסך הכל תינוקת. שתיגדל לתוך העולם העצום הזה.
לתפקיד ולשליחות שלה. למה שהיא באה להעביר לעולם.
והעולם הזה הוא לא פשוט.
בעולם הזה ילדים יכולים להיות הכי אכזרים שאפשר בשיא תמימותם.
כי אפשר להגיע פתאום לגן ולשאול אותה "למה אין לך אמא?"
ואני לא אומרת שאני רוצה להיות אמא שלה.
אני לא חצי קרסול של אמא שלה. אמא שלה הייתה משהו מיוחד.
אני תוהה עם שווה להתנחם בזה שהיא לא יודעת מה היא הפסידה?
ונכון זה לא התפקיד שלי עדיין להיות אמא, בעז"ה בעיתו ובזמנו.
אבל אני רוצה להיות שם בשבילה.
והיא מורעפת בחום ואהבה מכל אדם אפשרי שסביבה. ואבא הוא האבא הכי מדהים שקיים. והוא אבא וגם אמא.
אבל למלא חום ואהבה של אמא זה כמו לנסות למלא תהום. אף פעם לא תגיע עד למעלה.
אפשר להגיע קרוב, אבל למלא הכל זה משהו שרק אמא יודעת לעשות.
ואני רוצה שהיא תדע שיש לה את זה.
שאפשר לחיות את החיים האלה כשאמא משקיפה ושומרת כל כך מלמעלה. שהיא תדע. ושאני אדע.
שתרגיש תמיד,
גם כשאני שם חצאי שבועות בכל לילה מכורבלת איתה, מחובקות חזק חזק, מתפללת שתמיד תרגיש את החיבוק הזה, גם בלילות שפיזית אני לא.
אני שם. קרוב קרוב.
והשם יתברך, יסדר לי הכל.
"צריך לתת הכל, גם עכשיו וגם בעבר,
אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף,
אם אתה חבר, אז אתה חבר עד הסוף,
ואם אתה בצבא, אז אתה שם ונותן את הכל,
וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי.
אם זה על יצאות בשבת מהצבא ואם זה לא לישון ולהתקמצן קצת לגבי עצמך בשביל שיהיה לך כסף לקנות משהו לחברה.
זה מה שנקרא במילים גבוהות ולא יודע אם אתה תאהב את זה
- מסירות נפש -
וזה בא לומר שאתה נותן
מהגוף שלך,
מהכח שלך,
מהכסף שלך,
מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה.
והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה ידי פעם, אלא כל הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה".
(אלירז פרץ, הי"ד)
הכל. גם אם זה לא התפקיד.
אצבעונית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אצבעונית