בס"ד
אז יצא, בצומת מבלבלת שכזו, שחיכיתי המון זמן ברמזור.
אדום... אדום... אדום..מוטרדת...חושבת על כלום...לפנייה שמאלה התחלף לירוק ואני בחוסר פוקוס מטורף עוברת.
עברתי באדום. ואיכשהוא בנס גלוי של ממש עברתי בשלום.
נחרדתי. רעדתי בהתחלה והתעשתתי די מהר.
ואחרי שצעקתי על עצמי כמה מטומטמת אני יכולה להיות..
עברה המחשבה שאולי צילמו אותי.
ופחד ועוד פחד ועוד פחד.
איכשהוא קולטת כמה החודש הזה הוא כמו צומת מבלבלת.
מלא נסיונות. עוברת ביותר מידי אדומים.
ואני נחרדת מעצמי ופתאום כבר פחות.
אוכלת את הלב מיסורי מצפון, ובסופו של דבר תוהה עם אבא צילם או שמא שכח וויתר לי.
נואקים בבור גלות בך שמו אילות, והרם משפלות גזע חסידיך
וכמו ילדה אבודה.
אבודה לחלוטין. מהופעה.. לסליחות... למקלדת.
אני לא מצליחה לרצות.
לא מספיק אותו, פשוט לא מספיק.
ולא מספיק אותי, כי , אם אני מנסה לרצות את עצמי, כנגד חוקי הטבע, אני לא נהנת מזה אחרי הכל. האשמה אוכלת אותי מבפנים.
ואת הפיצול המעצבן הזה אני לא מצליחה לתפור בכזו קלות.
ואני לא מוכנה ללכת לישון.
מסרבת להכיר בעובדה שיש רק 24 שעות ביממה כי זה פשוט לא מספיק.
לא מסוגלת לשבת רגע.
פעם חשבתי שאני אולי בורחת. מכחישה ומעסיקה את עצמי העיקר לא לחשוב.
היום אני מבינה כמה אני שורפת את הכל בשקט.
מסתכלת להכל בעיניים ובועטת ומתנגחת, לא פראיירית מתחת למעטה הנפש העדינה והענוגה.
וברוך השם בחסד גמור, שמסדר לי הכל מלבד הגעגוע.
שבעצם ככה הוא מסדר. ככה זה צריך להיות.
הגעגוע הבהיר הזה. זוהר אפילו יותר מאתמול ושלשום.
רוצה להיות טובה יותר.
אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם קָרֵב לָנוּ קֵץ הַגְּאֻלָּה: אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם קָרֵב לָנוּ יוֹם הַיְשׁוּעָה: קָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ:
לרצונות זהים.
טובה יותר.
http://www.youtube.com/watch?v=hwHPkNl-cxo
לא מפסיקה לשמוע אותו הוא מעולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אצבעונית