בס"ד
אז התקשרת והרעדת את האדמה תחתיי.
כי אני נורא אוהבת להיות הדרמה קווין. זו שחיה בסרט. ההיא שמחכה לאביר עם הציצית הלבנה.
ואיכשהוא גנבת לי את התפקיד. בדיוק כמו אז שגנבת לי את השורת פתיחה שנפגשנו.
ואיכשהוא אני זו שהייתה צריכה להחזיר אותנו לפרופורציה.
אנחנו דומים מידי.
אבל אתה יודע מה שונה?
אני נלחמת. ויש לי אסטרטגיה וטקטיקה מאוד מסוימת. משתדלת להיות מחושבת משהו.
אבל אתה. נמצא בכל המקומות ששנאתי להיות בהם. אז ברחתי. או הברחתי. או סילקתי.
ונכון שלפעמים אני טיפה מתגעגעת אליהם, ברגעים של חולשה טהורה.
אף אחד לא אמר שצריך להיות חזק תמיד. אבל כשאתה חלש. תהיה מודע. וכשאתה מודע תדע כמה לקחת את עצמך.
ויש לי כל כך הרבה צורך לא מוסבר להעניק לך. ולתת לך את מה שאתה צריך. גוש כריזמה עם פוטנציאל קסום.
זה לא הוא שהרעיד את האדמה. זו אני שמפרגנת לו מידי.
זה אחד מההרגלים המגונים שלי.
והלוואי שהייתי יכולה להפסיק לטלטל מתחתי בכוח את האדמה.
בין כל השיממון הזה, בין כל המרירות, בין כל הכפיות טובה, תלמד אותי,
תלמד אותי להפוך הכל להתעלות אחת גדולה.
ולשמוח, לשמוח באמת.
בלי לחכות.
להתגעגע אליו בריא.
התעייפתי. התעייפתי מהכלום שכבר עשיתי,
התעייפתי מלהחזיר חיוכים נבוכים במרכזית,
בלתת להיסטוריה יותר מידי מקום מהראוי לה,
ממחמאות יפות שלא שלי,
מפנטזיות שמעולם לא רציתי שיקרו באמת.
עייפתי לשקר.
אז זהו, אני סוגרת את זה כרגע, לא חושבת על זה יותר מבטיחה, לא כרגע.
אני יודעת שעוד מעט, לא יודעת מתי, שעה, יום, חודש או חודשיים זה יחזור בעז"ה.
הלחץ הזה שתוקף אותי,
אם הורמונים זה מה שתוקף טינייג'ריות, אז בהלת החתונה עושה את זה בגילי.
והלוואי שלא יפחת לי הרצון הזה לעולם,
רק שאדע,
יום אחד,
להכיל אותו בצורה הכי שלמה שיש.
בעלת פוטנציאל קסום, כי יש את זה לכולם,
אצבעונית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אצבעונית